You must enable JavaScript to view this site.
This site uses cookies. By continuing to browse the site you are agreeing to our use of cookies. Review our legal notice and privacy policy for more details.
Close
Homepage > Regions / Countries > Middle East & North Africa > Egypt, Syria & Lebanon > Egypt > Popular Protest in North Africa and the Middle East (I): Egypt Victorious?

המחאה העממית בצפון-אפריקה ובמזרח התיכון (I): ניצחונה של מצרים?

Middle East/North Africa Report N°101 24 Feb 2011

תקציר מנהלים

המהפכה עדיין בראשיתה וההכרה בעוצמת ההישג של העם המצרי טרם הכתה שורש. על חלק מההישגים אי אפשר לערער: תוך פחות משלושה שבועות, הצליחו המצרים להפוך על פיהן את הטענות על הנרפות הערבית; לחולל מהפך בפוליטיקה הלאומית; לפתוח את הזירה הפוליטית לשחקנים חדשים; לחזק באופן ניכר את המחאות ברחבי האזור כולו; ולהעמיד בסימן שאלה את עמודי התווך של הסדר המזרח תיכוני. כל זאת נעשה ללא סיוע מבחוץ, לנוכח עיניהם המשתאות של מרבית אומות העולם, ששינו יום ביומו את תגובותיהם בהתאם לתחזיות המשתנות על גורל בני בריתם. האתגר כעת הוא לתרגם את האקטיביזם של הרחוב למהלך משתף של דמוקרטיה ממוסדת, כך שהמחאה העממית אשר הגיעה לשיאה במהפכה צבאית, לא תסתיים שם.   

הרקע להתקוממות איננו מפתיע. מצרים סבלה עשרות בשנים מנחת ידו של שלטון רודני, זירה פוליטית משותקת שהייתה נתונה, הלכה למעשה, למונופול של המפלגה הלאומית הדמוקרטית השלטת, שחיתות רחבת היקף, נפוטיזם ואי-שוויון מנקרי עיניים ושימוש לרעה בכוחם של מנגנוני הביטחון – שלא נתנו על כך את הדין. במהלך השנים התגברה תחושת ההתמרמרות נגד השלטון, ובהעדר מנגנונים לביטוי ותיעול של אי-הנחת הציבורית, לבשה זו בהדרגה צורה של תנועות מחאה והפגנות עובדים.  

מה הכריע בסופו של דבר את הכף? מערכת הבחירות המפוקפקת בנובמבר 2010 הביאה רבים להכיר בצורך במהלך חוץ-ממסדי והדחתו של הנשיא התוניסאי זין אל-עאבדין בן עלי, שכנעה אותם שמהלך כזה עשוי להצליח. הטינה המצטברת כלפי משטר נוקשה ומיושן, שבמקום להעדיף את האינטרס הלאומי שירת רק את עצמו, הגיעה לנקודת רתיחה, והאפשרות המסתמנת לנשיאות נוספת של שושלת מובארק בספטמבר 2011 (בין אם של הנשיא המכהן או של בנו, ג'מאל) לא הותירה מקום לתקווה שהשינוי יתרחש מאליו.  

הסיפור המלא של ההתרחשויות שאירעו בין 25 בינואר ל-11 בפברואר טרם סופר, ומבחינה זו זהו דו"ח חלקי. עבודת השדה התבצעה בעיקר בקהיר, שהייתה למוקד ההתקוממות אך איננה בהכרח מיקרוקוסמוס לאומה כולה. דיוני השלטון ופעולותיו התנהלו בדלתיים סגורות ונותרו לוטים בערפל. הדרמה טרם הוכרעה. מושכות השלטון נמצאות בידי מועצה צבאית ולממשלה החדשה קווי דמיון מפתיעים לקודמתה. השביתות נמשכות, ומארגני ההפגנות מוכיחים בעקביות שביכולתם לגייס מאות אלפי תומכים.

עם זאת, בעוד מצרים מגששת את דרכה מימי המהפכה המשכרים לקשיים הכרוכים בעיצוב משטר חדש, אפשר כבר לקבוע שבעידן שלאחר מובארק, הגורמים שבלטו במהלך המהפכה ישחקו תפקיד מרכזי:  

  • הייתה זו מהפכה עממית, אך אקורד הסיום שלה היה הפיכה צבאית. שניות זו, שסימלה את קיצו של חוסני מובארק, תקפה גם כעת. העימות בין ממסד היררכי, הלהוט לשמר את הסדר הקיים ולהגן על האינטרסים שלו, לבין תנועה עממית ספונטאנית – אך לרוב בלתי מאורגנת – עתיד להתפתח בכמה חזיתות: מי ימשול בתקופת המעבר ואילו סמכויות יוקצו לו; מי יאמר את המילה האחרונה בניסיון לחיבור חוקה, ומה יהיו היקפה ותוקפה; מי יקבע את הכללים למערכת הבחירות הקרובה, ומתי היא תערך; ובאיזו מידה תיפתח הסביבה הפוליטית ותשתנה עד אז?   
  • הצבא שיחק תפקיד מרכזי ומכריע, אם כי דו-משמעי לעיתים. מחד, הוא חשש מחוסר יציבות ולא מיהר להסכים להתפתחויות פוליטיות שהוכתבו על ידי המוני המפגינים. מנגד, הוא היה נחוש להגן על בסיס התמיכה העממית בו, לא כל שכן על האינטרסים העסקיים והמוסדיים שלו. בשלב כלשהו הסיק הצבא שהדרך היחידה ליישב בין שיקולים סותרים אלה היא להצטרף לזירת ההתרחשות. שניות זו ניכרת גם היום: כוחות הצבא, ששלטונם מוסדר מתוקף צווים, ללא פיקוח פרלמנטרי או אופוזיציה של ממש, הם אותם כוחות ששיתפו פעולה עם הנשיא לשעבר. אמנם נראה שאין להם עניין להמשיך להחזיק ברסן השלטון באופן ישיר, והם מעדיפים לפנות את הבמה כדי שיוכלו לשוב אל אחורי הקלעים ולהמשיך ליהנות מהפריבילגיות השמורות להם, בלי ליפול קורבן לטינה הבלתי נמנעת של ההמונים עם שוך הסערות. עם זאת, הם רוצים עדיין לשלוט בקצב השינוי ובהיקפו.    
  • ברבות הימים, עלול הנכס המרכזי של האופוזיציה להיות לה לרועץ. חסרים לה מנהיג מובהק או נציגות נבחרת, והיא התלכדה רובה ככולה סביב התביעה הישירה להביא לקיצו את שלטון מובארק. במהלך ההפגנות היה בכך כדי לגשר על פערים חברתיים, דתיים, אידיאולוגיים ובין-דוריים, ללכד קשת רחבה של גורמים ומעמדות ולהעמיד שכם אל שכם את הפעילים הצעירים לצד גורמי אופוזיציה מסורתיים כדוגמת האחים המוסלמים. האופוזיציה שאבה את השראתה מתוקף מוסרי שתולדתו היא היציאה כנגד משטר מביש וחמדני, ולא תוכנית פרוגרמטית של ממש. לפיכך, הכלים המסורתיים של המשטר לא יכלו לנעוץ מקלות בגלגלי המהפכה. ניסיונו להפריד ולמשול בין מפלגות האופוזיציה לא צלח הפעם היות ולא הן היו הכוח המניע של התנועה. ויתורים חלקיים, שלא כללו את הדחתו של מובארק, לא עמדו בסף הדרישות של המפגינים, והניסיונות לדכא את המהומות רק הבליטו את הדימוי של המשטר שציירו המפגינים וביססו את תמיכת דעת הקהל הבינלאומית.

אולם כעת, כשהמוקד עובר מהרחובות למסדרונות הכוח, עלולות נקודות חוזקה אלה להפוך למכשלות. באופוזיציה צפויים לשוב ולעלות יריבויות פנימיות וניגודי אינטרסים בין מגזרים חברתיים שונים, והעדר נציגים נבחרים או לחלופין סדר יום פוזיטיבי מוסכם, עלול לפגום ביעילותה. השפעתם של אמצעי מינוף הכוח העיקריים – מחאות הרחוב – הולכת ופוחתת, ונשאלת השאלה האם תמצא התנועה דרך למסד את נוכחותה ואת הלחץ שלה.

  • במהלך האירועים, נעה המטוטלת של דעת הקהל המצרית מצד לצד. רבים הביעו סלידה מהמשטר, אך עם זאת חששו מאבדן היציבות ואי-הסדר הציבורי שטמנו ההפגנות בחובן. לפי הדיווחים, רבים הסתפקו בפשרות שהציע מובארק וגילו הבנה לרצונו בפרידה מכובדת, אך נזעקו נוכח האלימות שהפעילו בריוני המשטר. לאור המחיר הכבד של אי-היציבות, המכנה המשותף הרחב ביותר היה הרצון לחזור לשגרה ולהביא לחידוש הפעילות הכלכלית השוטפת. לעיתים, התרגם הדבר לשאיפה לקץ המהומות, ולעיתים ההפך – לתקווה כי המשטר יחדל מהפרובוקציות האלימות כלפי המפגינים. רגשות מעורבים אלה יעצבו את פניה של מצרים בתקופה העתידה לבוא. רבים מהמצרים חוששים מנורמליזציה שעלולה לשמר את עמודי התווך של משטר מובארק, בעוד רבים אחרים צמאים לנורמליזציה מסוג אחר, היינו השבת הסדר הציבורי על כנו, חידוש תחושת הביטחון והבטחת תעסוקה. האתגר יהיה לשלב בין מוסדות קיימים יציבים ומתפקדים, לבין תהליך מקיף של שינוי פוליטי, חברתי וכלכלי.
  • הפרשנים המערביים נחלקים לשני מחנות: אלה הרואים במהפכה את ניצחון הדור הצעיר, שבהשראת החינוך המערבי השיל מעצמו השפעות אסלאמיות קיצוניות ועמדות אנטי-אמריקאיות, ולעומתם אלה הרואים בכל פינה את תביעות האצבע של האחים המוסלמים. שתי הפרשנויות מחטיאות את המטרה. אמת היא שאמצעי התקשורת המודרניים מילאו תפקיד חשוב, בפרט בשלבים הראשוניים, ושתרומתם של הצעירים המשכילים מהמעמד הבינוני הייתה מכרעת. תנועת האחים המוסלמים ישבה בתחילה על הגדר מחשש להצרת צעדיה במידה והמהומות יעלו חרס. עם זאת, בהשפעת חבריה היותר צעירים וקוסמופוליטיים ונוכח עוצמתן הבלתי צפויה של ההפגנות, היא שינתה עד מהרה את עמדתה. כניסתה לזירה סימנה קרוב לוודאי שאין דרך חזרה, שכן ברור היה לה שבמידה ומובארק לא יוכרע, מכת-הנגד שלו עלולה להיות מוחצת. ככל שההפגנות הפכו אלימות יותר, גברה השפעתם של פעילי התנועה האסלאמית, בפרט מחוץ לקהיר ובאזור שפך הנילוס, שם יש לה בסיס פעולה רחב והאופוזיציה החילונית חלשה יחסית, והם שהובילו את פעולות המחאה.
  • מכאן אפשר ללמוד שיעור נוסף: האחים המוסלמים, למודי ניסיון ומפוכחים, לא ידחקו את הקץ ויעדיפו להשקיע במאמצים ארוכי טווח. לפי ההערכות, אין הם קרובים אפילו לזכות בתמיכת הרוב. עם זאת, המסר שלהם יזכה לתהודה נרחבת יותר, תוך שהוא נשען על תשתיות ארגוניות עדיפות על אלה של המפלגות החילוניות. ככל שתעמיק מעורבותם הפוליטית, יהיה עליהם להתמודד עם המתחים שנחשפו במהלך המהומות: הפערים הבין-דוריים; ההבדלים בין מבני הכוח ההיררכיים המסורתיים לבין אופני הגיוס וההנעה המודרניים; והמתחים בין עמדות שמרניות לנטיות רפורמיסטיות, ובין קהיר, הערים האחרות והאזורים הכפריים.  
  • המערב לא חזה את האירועים, ולפחות בתחילה גם לא קיווה להם. מובארק היה בן ברית נאמן, ולכן המהירות בה חגג בסופו של דבר המערב את נפילתו הייתה מעט חריגה, שלא לומר בלתי הולמת. השפעת המערב על האירועים הייתה, כפי שניכר מהאיחור והגמגום בתגובותיו, מועטה מאוד. במהלך ההפגנות, המצרים לא ששו לקבל עצות מבחוץ וגם כעת אינם מפגינים התלהבות. תרומתו העיקרית של המערב הייתה אזהרתו התקיפה מפני שימוש באמצעים אלימים. כעת נקראות מעצמות המערב לסייע בתמיכה כלכלית תוך הימנעות מניסיון לנהל את התהליך, לנקוט צד בזירה הפנימית או למהר ולרסן מדיניות חוץ אסרטיבית ועצמאית יותר של מצרים. שליטיה החדשים של מצרים יהיו קשובים יותר לרחשי הלב של הציבור וכפועל יוצא מכך –יהיו פחות כנועים לתביעות המערב; זה המחיר שיש לשלם על כינונו של משטר דמוקרטי שארצות הברית ואירופה, לפי טענתן, רוצות לראות בהיווצרותו.

בהתחשב בנתונים אלה, אפשר להגדיר כמה עקרונות שיסיעו לצלוח את תקופת המעבר:

  • כדי להתגבר על הספקות מבחוץ לגבי נכונותו להביא לשינוי של ממש באופי השלטון, יכול הצבא להקים רשות מייצגת זמנית ולחלוק בשלטון עם נציגים של הכוחות האזרחיים. לחלופין, עליו לקיים התייעצויות עם גורמים נרחבים ולהבטיח שקיפות בקבלת ההחלטות. ניתן גם להקים מועצה מייעצת לתקופת המעבר.  
  • ביכולתו של  הממשל הזמני לנקוט בצעדים נוספים שיפיגו את חששותיהם של הגורמים האזרחיים: ביטול מצב החירום שהוכרז, שחרור אסירים שנעצרו מתוקף סמכויות מצב החירום והבטחת הזכויות הבסיסיות – חופש הדיבור וחופש ההתארגנות וההתאספות, כולל בקרב ארגוני העובדים העצמאיים.    
  • אפשר להקים גופים עצמאיים ומהימנים לבדיקת ההאשמות בשחיתות ועבירות אחרות מצד גורמי השלטון הקודם. החקירות צריכות להיות מקיפות אך א-פוליטיות, כדי למנוע חיסול חשבונות. יש צורך להבטיח את הגינותו של התהליך המשפטי. בנוסף, אפשר לערוך חקירות חופשיות ומהימנות של שימוש לרעה בכוחם של מנגנוני הביטחון למיניהם, לצד ביקורת מקיפה על מנגנוני הביטחון, שמטרתה להבטיח את התנהלותם המקצועית.     
  • התנועה הדמוקרטית תטיב לעשות אם תמשיך בתאום ובביסוס ההסכמה המשותפת בנוגע לתביעות הפוליטיות המרכזיות והאסטרטגיות ביותר. אפשר לסייע לכך על ידי הקמת גוף מקיף וכולל, שתפקידו לקבוע את סדר העדיפויות של דרישות אלה וללחוץ על השלטונות הצבאיים ליישמן.

מבט חטוף במתרחש בתימן, בחריין ולוב די בו כדי להדגיש את המידה בה עשויה הצלחה לעורר השראה. עם זאת, התפכחות עלולה גם כן להיות מדבקת. הדחתו של מובארק הייתה צעד גדול קדימה, אך מה שיבוא בעקבותיה חשוב לא פחות. לפיכך, העיניים כולן נישאות שוב אל העם המצרי, אם ירצה בכך אם לאו.

קהיר/בריסל, 24 בפברואר 2011

More Information

Podcast

Egypt Victorious?

2 March 2011: Elijah Zarwan, Crisis Group’s North Africa Senior Analyst, looks at the developments in Egypt and what needs to be done in order to ensure a smooth transition to an enduring democracy.

Download/Subscribe