You must enable JavaScript to view this site.
This site uses cookies. By continuing to browse the site you are agreeing to our use of cookies. Review our legal notice and privacy policy for more details.
Close
Homepage > Regions / Countries > Middle East & North Africa > Egypt, Syria & Lebanon > Lebanon > Drums of War: Israel and the "Axis of Resistance"

"תופי מלחמה: ישראל ו"ציר ההתנגדות

MENA Report Nº97 2 Aug 2010

תקציר מנהלים והמלצות

מכל הנימוקים לשקט השורר בזירה הישראלית-לבנונית מאז סיום מלחמת לבנון השנייה, ההסבר העיקרי הוא זה שאמור לעורר את הדאגה הרבה ביותר: חששם של הצדדים כי העימות הבא יהיה רחב יותר בהיקפו והרסני בהרבה בתוצאותיו. אף אחד מהשחקנים הרלוונטיים – ישראל, חיזבאללה, סוריה ואיראן – איננו שש אלי קרב, כך שלעת עתה כולם נחושים לנצור את נשקיהם. עם זאת, השורשים הפוליטיים של הסכסוך נותרו בלתי פתורים והדינמיקה מתחת לפני השטח נפיצה, כך שאין להוציא מכלל חשבון כי טעויות בשיקול הדעת עלולות להוביל לפיצוץ. הגישה היחידה שעשויה להצמיח תועלת היא זו שתפעל לחידוש שיחות שלום מהותיות בין ישראל ללבנון ובין ישראל לסוריה, ולסיומן המוצלח. יתר על כן, אין לעת עתה פתרון אחר לדילמה שמציב חיזבאללה או אפשרות טובה יותר להשפיע על חישוביה של איראן. בהעדר יוזמה שכזו נדרשת מעורבות רבה יותר של הקהילה הבינלאומית, במטרה לשפר את התקשורת בין הצדדים, לנטרל את המתחים ולמנוע משגים שעלולים לגבות מחיר גבוה.   

ארבע שנים לאחר סיומה של המלחמה האחרונה, המצב בלבנט הוא בבחינת פרדוקס – שקט באופן חריג ובה בעת מסוכן להחריד. התעצמות הכוחות הצבאיים ותדירות האיומים במלחמת כל בכול שלא תחוס על אזרחים או על תשתיות אזרחיות, ביחד עם האפשרות המדאיגה של הידרדרות המשבר המקומי לכדי מלחמה אזורית, מצליחים לעת עתה להניא את הצדדים מלשקול ברצינות עימות שתוצאותיו עלולות להיות בלתי נשלטות, לא צפויות וחסרות תקדים.

במידה ואכן יפרוץ עימות צבאי, תרצה ישראל להכות מהר ובמלוא העוצמה על מנת שלא ישנה תרחיש מלחמת לבנון השנייה. יותר מבעבר צפויה ישראל שלא להבחין בין החיזבאללה לכוחותיה של הממשלה הלבנונית שהתנועה השיעית מהווה חלק אינטגרלי בה, ולהפנות את נשקה גם לעבר סוריה, שנוסף על היותה מטרה פגיעה יותר, היא גם ספקית הנשק והלוגיסטיקה המרכזית של חיזבאללה. עם התגברות המתיחות האזורית הידקו חברות "ציר ההתנגדות" – איראן, סוריה, חמאס וחיזבאללה – את הקשרים ושיתוף הפעולה הביטחוניים ביניהן, כך שהיום, התערבות של אחת במקרה של התקפה על האחרת איננה בגדר תרחיש סרק.

עם זאת, ישנם גורמים מרסנים נוספים. החלטת מועצת הביטחון 1701 הובילה לעיבוי הנוכחות הצבאית הלבנונית והבינלאומית בדרום לבנון לאחר מלחמת לבנון השנייה. נוכחות זו הגבילה מחד את חופש הפעולה של חיזבאללה ומנגד, בלמה אפשרות ליוזמה צבאית ישראלית. אף ששני הצדדים מבקרים חדשות לבקרים את ההחלטה – שקראה לשים קץ למשלוחי הנשק לכוחות הצבאיים הלא-ממשלתיים בלבנון, לפרק את המיליציות החמושות ולהכיר באופן מלא בריבונותה של המדינה הלבנונית – ומרבים להפר אותה, הם ממשיכים להכיר בערכה של המסגרת שהיא מתווה כמרכיב חיוני בשימור הסטטוס קוו.     

מעמדו הפוליטי המשופר של חיזבאללה בלבנון הוא גורם מרסן נוסף שכן הוא מעדיף שלא לנקוט ביוזמות שעלולות לסכן את הישגיו. כמו כן, למרות הדימוי הנצי שלה, הממשלה הנוכחית בישראל רוצה להפגין את יכולתה לשמר את היציבות וחוששת מתגובה בינלאומית עוינת יותר, כך שגם היא איננה ששה ליטול את הסיכון שנטלו פעמיים בעבר קודמותיה ממרכז המפה הפוליטית וליזום עימות צבאי. אמנם ישראל מרבה להתריע מפני התעצמותו הצבאית של חיזבאללה, אך היא מפגינה איפוק. בדומה לכך, לנשיא האמריקאי ברק אובאמה, הרחוק מלהחזיק בחזון של קודמו לגבי מזרח תיכון חדש, אין כל רצון בהתלקחות שעלולה לשים לאל את מאמצי השלום שלו ואת ניסיונו לבסס מחדש את מהימנותה של ארצות הברית באזור. כל אלה, יש בם כדי להסביר מדוע מספר התקריות האלימות באזור הגבול הוא הנמוך ביותר זה עשרות בשנים.     

אך זוהי רק חצי הכוס המלאה, ומתחת לפני השטח המתיחות גוברת ללא כל שסתומי ביטחון נראים לעין. מדיניות ההרתעה סייעה עד כה לשמירת השקט, אך התהליך שהיא מנציחה – תגבור הדדי של ההכנות הצבאיות, התעצמות הארסנל שבידי החיזבאללה ותחכומו הגובר והתגברות האיומים הישראליים – מושכים לכיוון השני ועלולים להוביל לאותה תוצאה שהצליחו עד כה למנוע. גם אם נראה שישראל איננה רוצה במלחמה, קשה לה להתעלם ממה שהיא רואה.

לא ברור מה הוא הקו האדום שחצייתו על ידי חיזבאללה תעורר תגובה צבאית ישראלית, והעדר הבהירות בעניין זה מהווה מקור נוסף לדאגה. בשנות התשעים הבטיחה קבוצת הפיקוח הישראלית-לבנונית – בהשתתפותן של ארצות הברית, צרפת וסוריה – הן את קיומם של מגעים כלשהם בין הצדדים והן עמידה, ולו מזערית בכללי המשחק. במקביל התנהל דו-שיח ער בין ארצות הברית לסוריה. היום לעומת זאת, אין כל פורום המשמש למיסודם של ערוצי תקשורת כלשהם וגובר החשש לאי-הבנות ופרשנויות מוטעות.     

בינתיים מתחוללת מלחמה חשאית של ריגול והתנקשויות, שמהווה לעת עתה תחליף לעימות גלוי יותר. הצדדים אולי אינם מעוניינים במלחמת ירי בהיקף מלא, אך בנסיבות הקיימות כל אחד מהצדדים עלול להביא לפריצתה. תחושת השיתוק אל מול מצב זה גוברת בהעדר כל ההתקדמות בסוגיות הנוגעות להחלטה 1701, החל בפשוטה שבהן לכאורה – נסיגתה של ישראל מחלקו הצפוני של הכפר רג'ר – ועד לסוגיות המורכבות המתייחסות לפיקוח על הגבול בין סוריה ללבנון, לישוב המחלוקת לגבי מעמדן של חוות שבעא, פירוק החיזבאללה מנשקו והפסקת הטיסות הישראליות בשמי לבנון. המבוי הסתום מגביר את הספקנות לגבי האפשרות להשיג התקדמות כלשהי, ועלול ברבות הזמן לשחוק את המחוייבות של המדינות השותפות לכוח השלום של האו"ם (יוניפי"ל).   

המפתח לפתרון המצב הנוכחי – מבלי להזניח את הנתיב המרכזי הישראלי-פלסטיני – הוא חידוש משא ומתן של ממש בין ישראל מצד אחד וסוריה ולבנון מהעבר השני. זוהי הדרך המעשית היחידה לחולל תמורה בהנחות היסוד, ובפרט בחישוביה של סוריה. בהעדר משא ומתן תמשיך דמשק להעביר נשק לחיזבאללה, שימשיך מצידו להתנגד בהצלחה לניסיון לכפות עליו להתפרק מנשקו, בעוד שישראל תמשיך להפר את ריבונותה של לבנון.

עם זאת, בחזית השלום אין מקום רב לאופטימיות, אך אף שלא ניתן להשיג הרבה, אין פירושו של דבר שאין מה לעשות. המשימה המיידית היא לחדש את התנופה בנושא החלטה 1701 על ידי התמקדות במטרות מעשיות יותר ומיסוד מנגנונים מייעצים  לניטרול המתיחויות, זיהוי הקווים האדומים והפחתת הסיכוי לעימות מקרי. ערוצי תקשורת טובים יותר עשויים להואיל: ארצות הברית מדברת היום בעיקר עם צד אחד (ישראל), שומרת על טווח בטחון מהשני (סוריה), מתעלמת מהשלישי (חיזבאללה) ומתעמתת עם הרביעי (איראן). ארגון האומות המאוחדות מצדו סובל מבעיות אחרות, ובפרט העדר מדיניות אחידה ועקבית בנושא לבנון ותהליך השלום, עקב קיומם של יותר מדי משרדים ומשלחות אשר חופפים בפעילותם אך אינם מתואמים זה עם זה. אחת האפשרויות העומדות בפני הארגון היא העצמת כוחה של המשלחת שלו בלבנון, כך שתוכל למלא תפקיד פוליטי מרכזי יותר.

עדיין, אל לנו לשגות באשליות שפתרון הסכסוך סביב רג'ר, העצמת תפקידו של ארגון האומות המאוחדות או אפילו מציאת דרכי תקשורת חדשות ויצירתיות בין ישראל, סוריה וחיזבאללה עשויים לחולל מפנה מתמשך או מכריע. צעדים אלה עשויים לעזור, אך משבריה של לבנון הם ברובם תולדה של מתחים אזוריים נרחבים יותר ועד שיעשה מאמץ רציני לפתור מתחים אלה, תימשכנה הבעיות הנוכחיות. בינתיים, נדרש העולם להחזיק אצבעות בתקווה שהתוצאות הרות האסון הצפויות במקרה של עימות, די יהיה בהן בכדי להמשיך ולהניא את הצדדים מלעורר אותו.

המלצות

לממשלת ארצות הברית:

1. במקביל לשיחות בין ישראל לפלסטינים, להגביר את המאמצים ולהשיק שוב את השיחות בין ישראל לסוריה – וכפועל יוצא מכך את המשא ומתן לשלום בין ישראל ללבנון – כולל ברמה הנשיאותית. בתוך כך, לשכנע את ראש הממשלה נתניהו לחזור על המחויבות שהביעו מנהיגים ישראלים קודמים לנסיגה מלאה לגבולות 1967, בכפוף למענה מלא לצרכיה של ישראל.

2. ליזום משא ומתן מתמשך ורם-דרג עם סוריה, במטרה להגדיר הן נתיב ברור ואמין לשיפור היחסים בין שתי המדינות, והן מעמדה אזורי מפתה לדמשק בעקבותיו של הסכם שלום.

3. במסגרת שיחות השלום המחודשות, ללחוץ על סוריה לחדול מהעברת משלוחי נשק לחיזבאללה ועל ישראל, להימנע מפעולות המפרות את הריבונות הלבנונית.

למועצת הביטחון של ארגון האומות המאוחדות:

4. לבקש ממזכ"ל האו"ם לבחון מחדש את מערך המשלחות והמשרדים העוסקים בלבנון ובתהליך השלום במזרח התיכון, במטרה לפתח מדיניות עקבית וכוללת יותר ולהגביר את שיתוף הפעולה בין גופים אלה.

למזכירות ארגון האומות המאוחדות:

5. לשקול לרכז לעת עתה את יישום החלטת מועצת הביטחון 1701 במשרדו של המתאם המיוחד ללבנון (UNSCOL ), תוך כוונה לשפר את התיאום עם הצדדים השונים לסכסוך.

לאומות המאוחדות ולממשלות ישראל ולבנון:

6. לחדש את המאמצים ליישום החלטה 1701, תוך התמקדות במטרות ברות השגה. זאת על ידי:

(א) קידום שיחות למציאת פתרון לסכסוך ברג'ר, במסגרתו תיסוג ישראל מהחלק הצפוני (הלבנוני) של האזור ותותיר את השליטה ליוניפי"ל, בנוכחות הצבא הלבנוני.

(ב) שימוש בשיחות אלה כמקפצה לקיום משא ומתן על התנאים הדרושים להשגת הפסקת אש רשמית בין הצדדים. 

למדינות השולחות חיילים לכוח יוניפי"ל, ובפרט האירופאיות:

7. לאשר מחדש את מחויבותן לשמירה על הרמה הנוכחית של סדר הכוחות שהן שולחות ליוניפי"ל.

8. לקדם מדיניות פעילה של סיורים בשטח במטרה למנוע נוכחות גלויה של חיזבאללה באזור שתחת שליטת יוניפי"ל, ובה בעת ליזום פעולות לקירוב האוכלוסיה האזרחית.

9. לחקור, לגנות ולפעול נגד הפרות בוטות של החלטת מועצת הביטחון 1701, ובפרט הניסיונות לחמש מחדש את חיזבאללה והפרותיה של ישראל את הריבונות הלבנונית. 

לאומות המאוחדות ולממשלות ארצות הברית, צרפת, תורכיה, ישראל, סוריה ולבנון:

10. לשקול הקמת "קבוצת קשר" או לחלופין מנגנונים מייעצים לא-פורמליים, במטרה לדון ביישום החלטה 1701 ולמצוא מענה לגורמי הסלמה אפשריים:

(א) מחויבות של כל הצדדים הנוגעים בדבר להימנע מהצהרות ופעולות פרובוקטיביות.

(ב) הפסקת האיומים, ישירים או עקיפים, לפגוע באזרחים או לגרום נזק לתשתיות אזרחיות בכל מלחמה עתידית.

(ג) לשים קץ לחיסולים ממוקדים.

(ד) התערבות מיידית במקרה של תקרית אלימה, במטרה להרגיע את הרוחות ולמנוע התלקחות.

לממשלת לבנון ולחיזבאללה:

11. לעשות כל מאמץ למנוע פגיעה של האוכלוסיה האזרחית באנשי הסגל וברכוש של האומות המאוחדות.  

לממשלת לבנון:

12. להגביר באופן משמעותי את כוחות הצבא הלבנוני הפרושים בדרום לבנון ולספק להם ציוד והדרכה משופרים.

ביירות/ ירושלים/ דמשק/ וושינגטון/ בריסל, 2 באוגוסט 2010.

 

 

More Information

Podcast

Lebanon's Tenuous Peace

28 July 2010: Since the 2006 war in South Lebanon between Israel and Hizbollah, an uneasy calm has prevailed.  Robert Malley, Crisis Group's Middle East and North Africa Program Director, reflects how stakes are rising for Israel, Syria, Lebanon and Hizbollah and considers what steps can be taken to reduce tensions and minimize risks of war. Listen