You must enable JavaScript to view this site.
This site uses cookies. By continuing to browse the site you are agreeing to our use of cookies. Review our legal notice and privacy policy for more details.
Close
Homepage > Regions / Countries > Middle East & North Africa > Israel/Palestine > Palestinian Reconciliation: Plus Ça Change...

הפיוס הפלסטיני: אותה גברת בשינוי אדרת?

Middle East Report N°110 20 Jul 2011

תקציר מנהלים והמלצות

הכרזתם של חמאס ופתח על הסכם הפיוס ביניהם הפתיעה רבים. ההסכם שנדחה שוב ושוב מאז 2007, עת שחמאס השתלט על עזה ונשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ביקש מסלאם פיאד להקים ממשלה בגדה המערבית, נחתם בקהיר תוך שעות. עד מהרה התחלף ההלם בחוסר ודאות לגבי מה הוסכם ולאן פני הדברים: האם יצליחו הפלגים היריבים לייצר אסטרטגיה לאומית ולאחד את המוסדות המפולגים? או שמא יסדיר ההסכם את הסטטוס-קוו? בדיעבד, אף התרחישים מנבאי השחורות התגלו כאופטימיים, שכן הפיוס מעד כבר במשוכה הראשונה –מינויו של ראש הממשלה. איש מהצדדים איננו רוצה להודות בכישלון, כך שסביר יותר שההסכם לא יבוטל אלא יוקפא תוך הותרת פתח מסוים לשינוי. הצדדים הפלסטינים, אך גם ארצות הברית ואירופה, צריכים להכיר בכך שהפיוס חיוני הן לצמצום הסיכון לעימות ישראלי-פלסטיני והן להצמחתה של הנהגה פלסטינית שתהיה מסוגלת להשיג וליישם שלום עם ישראל.

הסכם הפיוס, שנחתם ב-4 במאי, הוא בעצם מספר הסכמים הכלולים באחד: הסכם הפיוס המצרי אשר פתח חתם עליו באוקטובר 2009, אך חמאס דחה אותו בטענה שלא שיקף נכונה את תוכן הדיונים הקודמים; חמש נקודות נוספות שהוסכם עליהן ב-27 באפריל, הן ה"הסכמות" המשקפות את מרבית ההסתייגויות של חמאס מהמסמך המצרי; והסכמות לא רשמיות ובלתי-כתובות, שחלקן מבטלות הלכה למעשה סעיפים מסוימים בהסכמים הכתובים. ככלל, השפעתם הפוליטית של המסמכים ניכרת בשני מישורים עיקריים: ראשית, הם מאפשרים את קיומה של ממשלה פלסטינית אחת ויחידה, מוגבלת בסמכויותיה, שתהיה מורכבת מטכנוקרטים ועצמאיים אשר תפקידם לאחד את המוסדות ולהכשיר בתוך שנה את הקרקע לבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, לנשיאות ולמועצה הלאומית הפלסטינית. שנית, ההסכמים קראו להקמתו של גוף הנהגה זמנית חדש, שיפעל בשיתוף פעולה מעורפל עם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). הנקודה המרכזית עליה הוסכם הייתה ההחלטה לדחות את הרפורמה הביטחונית עד לאחר הבחירות.

גורמים רבים אחראים לכך שהצדדים הצליחו להגיע סוף-סוף להסכם, אך לא מדובר בשינוי עמדה של ממש. פתח וחמאס כאחד לא שינו את דעתם זה על זה וחוסר האמון ההדדי ביניהם לא התפוגג לפתע. ההסכם הוא עוד אחת מהתוצאות הבלתי-צפויות של ה"אביב הערבי", שכן הוא הגביר בשתי התנועות את הרגישות לחשיבותה של דעת הקהל הפלסטינית, שנוטה בבירור לטובת איחוד. עם זאת, המניע העיקרי היו השינויים האסטרטגיים שחוללו המהפכות בעולם הערבי.

עבור פתח ובפרט הנשיא מחמוד עבאס, המהפכה המצרית הביאה לאובדן בעל ברית נאמן בקהיר. בהמשך לשחיקת האמון הפלסטיני במשא ומתן עם ישראל ולהתפכחות החדה מהנשיא האמריקאי ברק אובמה, סימֵן סילוקו של מובארק את הצורך בתפיסה אסטרטגית מחודשת. העסקה עם חמאס היא מרכיב אחד באסטרטגיה החדשה, והנחישות המוגברת בפניה לארגון האומות המאוחדות כזירת ההתמודדות עם הכיבוש הישראלי, היא מרכיב שני.

מנקודת מבטו של חמאס, השינויים האזוריים התרחשו בשתי זירות מרכזיות: ראשית, המהפכה במצרים הסירה מדרכו של חמאס יריב עיקש וטומנת בחובה הבטחה לשיפור אפשרי ביחסים הבילטרליים עם מצרים; האפשרות שהאחים המוסלמים (תנועת-האם של חמאס) ישחקו תפקיד מרכזי יותר בפוליטיקה המצרית הובילה את חמאס לנטות יותר ויותר לעבר קהיר. הרבה יותר מאשר איראן ואפילו מסוריה של אסד, מצרים היא על פניו, השותפה הטבעית של חמאס לאור קרבתה הגיאוגרפית לעזה והזיקה ההיסטורית של הארגון לאחים המוסלמים במצרים. בה בעת, ההתקוממות העממית בסוריה העמידה בספק את יציבות הקשרים ההדוקים עם משטרו של הנשיא אסד. שתי התפתחויות אלה יחדיו עודדו את חמאס להשיב בחיוב להצעה המצרית ולחתום על הסכם האחדות.

האמון המחודש לו זוכה מצרים בקרב הציבורים הערביים הוא אחת הסיבות לכך שפתח וחמאס כאחד מהססים לבטל את ההסכם, אף ששניהם פועלים לסכלו. במידה מסוימת כך הדבר גם לגבי ארצות הברית ואירופה, שאינן רוצות להרחיק מהן את המשטר החדש בקהיר; הסכם הפיוס הוא ככלות הכול ההישג הראשון של מדיניות החוץ המצרית החדשה, ומדינות המערב הששות להפגין קריאה נכונה של נפתולי ההיסטוריה צריכות לחשוב פעמיים לפני שיתעמתו בגלוי עם המהלך או יחסמו אותו. מעבר לכך, נראה שהמדינות האירופאיות בפרט, למדו את לקחי העבר וחזרו בהן מהגישה המרוחקת אותה אימצו בפעם הקודמת בה ניסו הצדדים הפלסטינים ליישר את ההדורים ביניהם (2007), אשר תרמה לכישלון המאמצים. כל אלה מסבירים מדוע, נכון לעכשיו, מדינות האיחוד האירופי ובמידה פחותה גם ארצות הברית (שרגישה הרבה יותר להשפעתם של לחצים פוליטיים פנימיים), נמנעות מגינוי מילולי של ההסכם ומעדיפות לשבת על הגדר ולהמתין.

אך הסירוב לקבור את ההסכם אין פירושו החייאתו. הנשיא עבאס ורבים בפתח ממאנים לסכן את הלגיטימיות והתמיכה הבינלאומיים שהן בעיניהם נכסיהם העיקריים; הקמתה של ממשלה חדשה, החלפתו של ראש הממשלה פיאד ורפורמה באש"ף עלולים להעמיד בסכנה הישגים אלה, כפי שהבהירה וושינגטון ללא כחל וסרק. בדומה לכך, לאחר תקופה ממושכת של ויתורים בעזה ובגדה המערבית, חמאס מתקשה להתפשר בסוגיות הליבה. בעקבות חמש שנים של איבה ומשטמה, היריבות הפנימית לא רק שלא פחתה, אלא אף גברה. כפי שנראה כעת, הסכם הפיוס אין פירושו אלא המשך המאבק בין פתח וחמאס באמצעים אחרים. רבים בישראל ובמערב רואים בכך אישוש לתפיסותיהם הקודמות בנוגע לצדדים , אך הם מתעלמים כבעבר מכך שלהנהגה פלסטינית מפולגת יש פחות לגיטימיות ומרחב תמרון, ופחות יכולת להשפיע על השקפותיהם והתנהגותם של קהלי הבוחרים, שתסכולם הולך וגובר.

העולם הערבי כמרקחה, פעילים פלסטינים נרגזים מהשיתוק הנוכחי והקהילה הבינלאומית איננה תורמת דבר משמעותי. בינתיים, שתי התנועות הפלסטיניות המרכזיות נותרו בשלהן – אותה גברת בשינוי אדרת.

המלצות

לתנועה הלאומית לשחרור פלסטין (פתח) ולתנועת ההתנגדות האסלאמית (חמאס):

1.  להגיע להסכמה על ראש ממשלה מקצועי ובעל כישורים, שנהנה מתמיכה בינלאומית, מבלי להתעקש על מועמד מסוים או לפסול על הסף אחר.

2.  להקים ממשלת פקידים בלתי-מפלגתיים שיבחרו בידי הצדדים, אשר:

א. תאכוף את הפסקת האש ההדדית עם ישראל.

ב. תהיה כפופה לסדר היום של יושב ראש אש"ף בסוגיות המשא ומתן.

ג. תאושרר בסופו של דבר בידי המועצה המחוקקת הפלסטינית.

3.  ליישם במקביל (ולא בזה אחר זה) את תנאי הסכם הרביעי במאי:

א. תחילת השילוב בין הרשות הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, באמצעות איחוד הגופים שיפקחו על התהליך, ובהם הלשכה לעובדי ציבור (דיוואן אל-מוואזיפין אל-עם) והסוכנות לפיקוח ציבורי (חייאת אל-ריקאבה אל-עמה).

ב. ביצועה המיידי של הרפורמה הביטחונית בגופי המשטרה האזרחית וההגנה האזרחית, כאשר הרפורמה ביתר הגופים הביטחוניים תתבצע במועד מאוחר יותר.

ג. הקצאת די משאבים ותמיכה לוועדת הפיוס החברתי.

ד. בניית אמון פנימי בפיוס על ידי הפסקתם של מעצרים וחקירות על רקע פוליטי; ביטול הפיטורים השרירותיים של עובדי ממשלה; נתינת חופש ביטוי והתאגדות; הפסקת ההסתה; ופתיחתם המחודשת של הארגונים הפוליטיים והלא-ממשלתיים הסגורים כך שיוכלו לפעול ללא הטרדות.

ה. לשקול בחינה מחודשת של כל החקיקות וההחלטות שהתקבלו בידי הממשלות בגדה המערבית ובעזה מאז יוני 2007, ופתיחתם מחדש של משפטים שנערכו על בסיס החוקים הללו.

ו. עריכת בחירות לוועדי עובדים, איגודים מקצועיים וכגון אלה במהלך שנת ההכנות לבחירות למועצה הלאומית הפלסטינית.

ז. ייזום דיאלוג אסטרטגי להגדרת העקרונות וסדרי העדיפויות של התנועה הלאומית.

לתנועת ההתנגדות האסלאמית (חמאס):

4.  להצהיר קבל עם ועדה כי כל עוד הארגון מחדש של אש"ף תלוי ועומד, יהיה ליושב ראש אש"ף מנדט לשאת ולתת עם ישראל, וכי כל הסכם שיתקבל יוצג במשאל עם שהתנועה תכבד את תוצאותיו.

לממשלות אירופה וארצות הברית:

5.  להבהיר כי הן תשפוטנה ממשלת אחדות פלסטינית על בסיס מעשיה, ובפרט:

א. אכיפת הפסקת האש ההדדית עם ישראל.

ב. היענות לסדר היום של יושב ראש אש"ף בסוגיית המשא ומתן עם ישראל.

6.  ללחוץ על ישראל כדי שזו תקפיד על העברת כספי המיסים לממשלת הרשות הפלסטינית החדשה, שתוקם בהתאם לעקרונות שתוארו לעיל.

לממשלה המצרית:

7.  להקל על התנועה במעבר הגבול ברפיח על ידי תגבור כוח האדם והרחבת שעות הפעילות, כדי לאפשר לאלו הרוצים לצאת מהרצועה לעשות זאת בזמן סביר.

8.  לשקול להתיר תנועת סחורות דרך מעבר רפיח, במטרה לצמצם את ההברחות דרך המנהרות לאורך הגבול בין מצרים לרצועת עזה.

לממשלות מדינות הליגה הערבית:

9.  להבהיר לחברי הקוורטט (ארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי, ומזכ"ל האו"ם) שהן תומכות בממשלה פלסטינית חדשה, שתוקם בהתאם לקווי היסוד שתוארו לעיל, ולעודד חברות אחרות בקהילה הבינלאומית לעמוד איתה בקשר.

10.  להוציא לפועל ללא דיחוי את המחויבויות הכספיות שלהן לרשות הפלסטינית.

11.  ליצור מנגנונים לדיווח, בקרה ויישוב מחלוקות שייתמכו בהסכם הפיוס.

לממשלת ארצות הברית:

12.  לשמור על מסגרת הסיוע התקציבי לממשלה הפלסטינית החדשה, שתקום בהתאם לקווים שהוגדרו לעיל.

13.  במקרה שהקונגרס מורה על קיצוץ בתמיכה התקציבית לממשלה זו, להמשיך את הסיוע בכספי פיתוח לאוכלוסייה, ולהימנע מהפעלת סנקציות (בפרט במגזר הבנקאי) ומהכשלת הסיוע של ממשלות אחרות.

לממשלת ישראל:

14.  להקפיד על העברת תשלומי המסים לממשלת הרשות הפלסטינית שתקום בהתאם לקווים שתוארו לעיל.

15.  להתיר יבוא חומרי בניה לעזה ויצוא סחורות ממנה.

לקהילה הבינלאומית:

16.  להתיר, ככל שמתיר החוק, לפרויקטים במימון תורמים להשתמש בחומרי בניה שמגיעים לעזה דרך מנהרות הגבול עם מצרים.

17.  לעודד את ישראל להגביר את תנועת הסחורות לעזה ואת היצוא ממנה, ולעודד את מצרים לשפר את תפקוד מעבר הגבול ברפיח כמתואר לעיל.

רמאללה/עזה/ירושלים/וושינגטון/בריסל, 20 ביולי 2011