You must enable JavaScript to view this site.
This site uses cookies. By continuing to browse the site you are agreeing to our use of cookies. Review our legal notice and privacy policy for more details.
Close
Homepage > Regions / Countries > Middle East & North Africa > Israel/Palestine > Extreme Makeover? (I): Israel’s Politics of Land and Faith in East Jerusalem

שינוי מוחלט? (חלק א') מדיניות הקרקעות והאמונה של ישראל בירושלים המזרחית

Middle East Report N°134 20 Dec 2012

 מדיניות הקרקעות והאמונה של ישראל בירושלים המזרחית

ירושלים כבר אינה העיר שהייתה בשנת 2000, כאשר הישראלים והפלסטינים נשאו ונתנו לראשונה לגבי גורלה. מאז ועד היום חלו שינויים רבים המסבכים את המשימה של התרת הקשר הגורדי של ירושלים על בסיס הנוסחה שהציג הנשיא קלינטון בדצמבר של אותה שנה, לפיה כל מה שיהודי אמור להיות ישראלי, כל מה שערבי אמור להיות פלסטיני, והמקומות הקדושים לשלוש הדתות המונותאיסטיות אמורים להיות נתונים למשטר מיוחד. בחוגים מסוימים נהיה מקובל לקבוע שחלוקת העיר בלתי אפשרית כיום בהתחשב בקצב הקמת ההתנחלויות ובמיקומן. היתכנות היא מדע לא מדויק, ולכל הפחות ברמת העקרון יכולים עדיין מומחי מפות המעוניינים בכך וקובעי מדיניות נחושים ליישם את אותו המתווה, אם לא למתוח בדיוק את אותו קו כמו לפני שנים עשר שנים.

ברם לא ניתן להכחיש שני דברים. ראשית, הרחבת התנחלויות או שכונות במזרח ירושלים מעלה את המחיר הפוליטי של חלוקה ובכך מפחיתה את סבירותה. לפיכך הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד ארה"ב, תצטרך ללחוץ על ישראל להגביל את המשך שינוי המרחב הפיזי של ירושלים; אתגר זה בולט במיוחד כיום, עקב ההכרזות האחרונות על הקמת התנחלויות, שבעיני רבים עלולות לחסל את הסיכוי לפתרון שתי המדינות. שנית, פחות מוחשית אך עם השלכות לא פחות משמעותיות היא העובדה, כי שינויים בתוך מדינת ישראל והזמרח התיכון הגבירו את התביעות הדתיות-היסטוריות לעיר. לכשיתחדש המשא ומתן יהיה על כל צד להכיר בזיקת הצד האחר לירושלים ולאתרים הקדושים ושניהם יצטרכו להיות נכונים לבחון פתרונות יצירתיים באקלים החדש.

מאז הציג קלינטון את הפרמטרים שלו, גדלה מאוד האוכלוסייה היהודית במזרח ירושלים בכל אחת משלוש החגורות - חגורה חיצונית המגדירה את ירושלים רבתי, חגורה אמצעית המקיפה את מרכז העיר, וחגורה פנימית העוברת דרך הליבה של העיר - המגלמות את מבנה ההתנחלות הישראלית בעיר וסביבה. רוב הגידול התרחש באזורים שכבר היו בנויים. אבל הבנייה בהתנחלויות ב-45 השנים האחרונות הייתה כה נרחבת, שאפילו התפתחויות משניות במקומות אסטרטגיים במיוחד מחבלים­ בסיכויים לחלק את העיר ביום מן הימים. דו"ח זה, הראשון מבין שני דוחות המתפרסמים בו-זמנית, בוחן את ההתפתחויות הללו. חלק ב' שינוי מוחלט? (ב): קמילתה של מזרח ירושלים בוחן את הידלדלות החיים הפוליטיים של הפלסטינים בעיר.

יש מספר אזורים גיאוגרפיים בעלי חשיבות מכרעת. שתי רצועות אופקיות, אחת במרכז ואחת בדרום ירושלים, משמעותיות במיוחד להתרחבות הרצף היהודי ממערב למזרח לכל רוחב העיר ומעבר אליו. תכנון הדיור בשתי הרצועות - ברצועה המרכזית (המכונה "E-1") וברצועה הדרומית (כולל, לראשונה בירושלים מאז הקמת הר חומה ב-1997, התנחלות חדשה בשם גבעת המטוס) - אשר הוקפא לשנים מספר עקב לחץ בינלאומי, התחדש. אזור E-1 עלול לגרום נזק רב במיוחד, הואיל והוא יפריד כמעט לחלוטין את מזרח ירושלים מהמדינה הפלסטינית ויבודד את המרחב העירוני שלה. בנייה ישראלית חדשה בדרום ירושלים מאיימת לכתר לגמרי מספר שכונות ערביות. אלו רק שניים משורה של פרויקטי התנחלות אשר יזמה ממשלת ישראל בעקבות החלטת עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 2012, שהכריזה על פלסטין כעל מדינה משקיפה שאינה חברה. עדיין קשה לחזות אם הלחץ הבינלאומי יעצור התפתחויות אלה ולכמה זמן.

ההתפתחויות המסוכנות ביותר מתרחשות בתוך החגורה הפנימית, שם חלה האצה בהתיישבות היהודית בשכונות פלסטיניות צפופות. טבעת של גנים לאומיים, אשר מקצה קרקעות לשימוש ישראלי ומגבילה שימוש על ידי הפלסטינים, מוקמת סביב הליבה ההיסטורית של העיר. בתוך הגנים הללו נתנה רשיונות להפעלת ישראל לקיים פרויקטים ארכאולוגיים וחינוכיים. הפרויקט הגדול ביניהם, עיר דוד, הממוקם בלב השכונה הפלסטינית סילוואן, היה לאחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר של ישראל, עם למעלה מ-400,000 מבקרים בשנה. במרכז המחלוקת עומד המתחם הקדוש - המכונה "הר הבית" בפי היהודים ו"אל-חראם אל-שריף" ("ההיכל הנעלה") בפי המוסלמים - שמשקלו בסכסוך גדול במיוחד. בחמש עשרה השנים האחרונות חלו בישראל התפתחויות פוליטיות-תאולוגיות, אשר הגבירו את התביעות להתיר תפילה של יהודים במתחם, סוגייה העלולה להוביל לאלימות ולצמצם את טווח הפתרונות המדיניים שישראל עשויה לקדם בעתיד.

התפתחות מקבילה התרחשה בצד הפלסטיני. היחלשותה של התנועה הלאומית הלא-אסלאמיסטית, יחד עם השפעתה הגוברת של החמאס, קרוב לוודאי יכבידו על החיפוש אחר הסדר בעניין זה. עדיין מוקדם לשפוט, אך לא מן הנמנע שהתחזקותם של האחים המוסלמים - בעיקר במצרים - והתפקיד החשוב יותר שממלאת דעת הקהל ברחבי המזרח התיכון, יקשו על מנהיגים ערביים להסכים לפתרונות, שמתנגדיהם עלולים להציג כסותרים את עקרונות האסלאם.

לא ברור מה תהיינה ההשלכות של התפתחויות אלו. חלק ממבקרי המדיניות הישראלית בעניין ירושלים סבורים כי האצת ההתנחלות בתוך הליבה הפנימית, גלישת ההתיישבות היהודית לתוך אזורים ערביים בחגורה האמצעית, והאצת התכנון של E-1 ושל החגורה המקבילה בדרום העיר, מאיימים על הקיימות (viability) של המדינה הפלסטינית העתידית. לדעת אחרים כל מה שהוקם בכוח רצון פוליטי יכול בסופו של דבר להיות מפורק באם יהיה רצון פוליטי.

יש מידה של אמת בכל אחת מהעמדות. קיימות הוא מושג אמורפי מאוד, קביעה פוליטית סובייקטיבית הנחשבת למציאות אובייקטיבית. אמירות כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הגיע לנקודת אל חזור טריטוריאלית צפות ועולות שוב ושוב בלא גיבוי אמפירי או נתונים משכנעים. אבל המחשבה שכל דבר שנעשה הוא הפיך היא מחשבה מטעה. היא ממעיטה בחשיבותו של המחיר הפוליטי הגבוה יותר הכרוך בפירוק התנחלות מאשר בהקמת התנחלות או בהרחבתה. ככל שיעלה מספר המתנחלים במקומות רגישים, כך יעלה המחיר של פינויים על ידי מדינת ישראל, וכך תפחת הסבירות שראש ממשלה ישראלי יהיה מוכן לשלם אותו - במיוחד לנוכח החוק משנת 2010, המתנה נסיגה כלשהי ממזרח ירושלים באישור על ידי משאל עם או ברוב של שני-שלישים בכנסת. ככל ש ראש הממשלה דאז אהוד ברק התקשה בשנת 2000 להשיג הסדר ובו חלוקת ירושלים, היום עסקה שכזו קשה הרבה יותר, ומחר יישומה יהיה קשה פי כמה וכמה.

ייתכן שכל זה אינו מעלה ואינו מוריד ושאתגרים אלה תאורטיים גרידא, כי בשעה זו לא מתנהל כל משא ומתן, ואפילו - אף כי לא מן הנמנע שבחירתו מחדש של הנשיא אובמה עשויה לשנות זאת - לא נראה באופק כל סימן לצעד דיפלומטי. רבים, כנראה רוב בקרב הפלסטינים, כבר הגיעו למסקנה שמתכונת אוסלו עברה ובטלה מן העולם. ורבים, כנראה רוב בקרב הישראלים, השתכנעו שהתנועה הלאומית הפלסטינית נטולת מוטיבציה או יכולת לשקול ברצינות את הוויתורים הנדרשים. פוליטיקאים בולטים מאמינים שאם ישראל פשוט תמתין, הפלסטינים בסופו של דבר יוותרו על תביעתם לעיר.

לא חסרות סיבות לנבא שחורות, ולא חסרים גם מכשולים בדרך להסכם. ברם טעות תהיה ביד הקהילייה הבינלאומית אם פשוט תרים ידיים ותוותר. בד בבד עם מאמציה להגדיר מחדש את מתאר תהליך השלום - צעד שקבוצת המשבר קראה לו - עדיין חיוני למנוע בנייה בהתנחלות E-1, להגן על היסודות הטריטוריאליים לחלוקה רכה של ירושלים בעתיד, ולהכשיר את הקרקע להכרה הדדית של הצדדים בדרישות האחר.

סדר יום מדיני שלילי כזה - מניעת התפתחויות מזיקות - חשוב, אך לא די בו, וגם קשה להניח שיש לו תוחלת לאורך זמן, שכן קרוב לוודאי שהוא יישחק במשך הזמן. נוסף על כך נחוץ גם חזון חיובי יותר. כדאי להזדרז ולהסיר את האבק מהצעות ישנות שנדונו ביחס לעיר ולעדכן אותן לנוכח מגבלותיהן במשא ומתן מאז שנת 2000 ושינויים שחלו מאז. כמו כן אין להשתהות במתן תמיכה תקיפה יותר לנוכחות הערבית, ובמיוחד לבניית מגורים, בחלק המזרחי של העיר, ולא להסתפק בהתנגדות לבנייה יהודית שם. על הקהילה הבינלאומית, כולל ירדן, לפעול להרחבת הבנייה למגורים לערבים הן במונחים של שכונות חדשות - אף לא אחת הוקמה במהלך 45 השנים האחרונות – והן בתי מגורים חדשים בשכונות קיימות. זו אינה שאלה של הזכות הבסיסית לדיור, אלא בעיה פוליטית מרכזית של שיפור יכולתם להישאר בעיר ולהגן על ירושלים הערבית.

המלצות

לשמירה על אפשרות הקיום של פתרון טריטוריאלי של שתי מדינות

לממשלת ישראל:

1.  הקפיאו את אישורן של עבודות בנייה והנחת תשתיות באזור E-1 כמו גם בין ובתוך ההתנחלויות בדרום ירושלים (הר חומה, גבעת המטוס, גילה וגבעת יעל).

2.  הפסיקו הקמת התנחלויות חדשות והרחבת התנחלויות קיימות מעבר לתחום השטח הבנוי כיום.

3.  שנו את הסדרי התפילה במתחם הקדוש רק בהסכמת הארגון לשחרור פלסטין, והוואקף (ההקדש) הירדני (הגוף הממשלתי הירדני המופקד על ניהול נכסיהם של ארגוני צדקה ושל ארגונים דתיים במזרח ירושלים).

4.  הקלו על תנאי החיים של תושבי ירושלים הפלסטינים, בכפוף לשיקולים ביטחוניים לגיטימיים, על ידי הבטחת מעבר קל דרך מכשול ההפרדה לאנשים וסחורות ועל ידי צמצום הגבלות התנועה אל הגדה המערבית וממנה.

5.  הפסיקו את ההקמה החד-צדדית של גנים לאומיים מסביב לעיר העתיקה, או לכל הפחות צרפו גופים בינלאומיים כמו ארגון האו"ם לחינוך, מדע ותרבות (אונסק"ו) כדי לעקוב אחרי שימור האתרים ההיסטוריים ולוודא שחיי התושבים המקומיים לא מופרים יתר על המידה.

6.  הקימו את מכשול ההפרדה רק לאורך הקו הירוק, והימנעו במיוחד מבנייתה מסביב למעלה אדומים; המינעו מבניית החלק המזרחי אשר מתוכנן לעבור ממזרח לגוש עציון.

לעיריית ירושלים:

7.  תכננו ובנו שכונות ערביות בשיתוף פעולה עם האוכלוסייה הערבית של מזרח ירושלים ועם החברה האזרחית הפלסטינית.

8.  המשיכו לאפשר את הגישה לירושלים ולהעניק שירותים עירוניים לכל תושבי ירושלים, כולל אלה המתגוררים מצדו המזרחי של מכשול ההפרדה.

9.  חפשו פתרונות לצרכי דיור במערב ירושלים ולא במזרחה באמצעות התחדשות עירונית, ציפוף עירוני (בנייה צפופה וגבוהה יותר) והתרחבות לכוון מערב.

10.  התירו בכל אזור מעבר למכשול ההפרדה שבו העירייה הישראלית מפסיקה לספק שירותים לגוף מוניציפלי של הרשות הפלסטינית לפעול בשיתוף פעולה עם המנהל האזרחי הישראלי.

לרשות הפלסטינית ולארגון לשחרור פלסטין:

11.  הימנעו מהכחשת ההיסטוריה היהודית בעיר, כולל את קיומו של בית המקדש, וגנו אותה כאשר היא מבוטאת.

12.  הכריזו כי כל המקומות הקדושים ליהודים במדינה פלסטינית עצמאית יהיו פתוחים ליהודים.

13.  העריכו מחדש את אסטרטגיית החרם ושיקלו דרכים אחרות של השתתפות אפשרית בניהול מזרח ירושלים, על פי ההמלצות בדו"ח הנלווה המתפרסם בו-זמנית עם דו"ח זה.

לממלכה ההאשמית של ירדן:

14.  העצימו את הוואקף לשמור על הרגיעה ולמנוע התלקחויות אפשריות במתחם על ידי ייזום תהליך התייעצותי מכליל בהשתתפות פלסטינים מישראל, מירושלים, מהגדה המערבית, מעזה, וכן גם ממדינות ערב.

לחברות הרביעייה הבינלאומית (האחוד האירופי, רוסיה, ארה"ב ומזכ"ל האו"ם):

15.  דרשו בתוקף, בין היתר באמצעות לחץ ציבורי ומדיני, שישראל תימנע מהקמת התנחלויות חדשות ומהרחבת שכונות יהודיות במזרח ירושלים.

16.  הבהירו שמהלכים חד-צדדיים במזרח ירושלים, כולל הפסקת מתן שירותים עירוניים לשכונות ערביות או הקמה או הרחבה של התנחלויות חדשות או של שכונות יהודיות, לא יורשו להשפיע על תוצאות המשא ומתן.

17.  התנגדו להרחבת התשתית העירונית ותשתיות התחבורה להתנחלויות מתוכננות, באותה מידה כמו לדיור, כצעד העלול להשפיע לרעה על המשא ומתן על הסדר הקבע.

18.  עודדו את ישראל למצוא פתרונות דיור במערב ירושלים ולא במזרח ירושלים ושיקלו מתן תמיכה טכנית לעיריית ירושלים בנושאי התחדשות אורבנית, ציפוף ותכנון.

לאיחוד האירופי:

19.  המשיכו בהכנת הדוחות השנתיים של ראשי הנציגויות האירופיות על מזרח ירושלים והקצו, דרך מועצת ענייני החוץ (מועצת שרי החוץ של המדינות החברות), את התמיכה המדינית והפיננסית הנחוצה כדי ליישם את ההמלצות.

ירושלים/בריסל, 20 בדצמבר 2012