You must enable JavaScript to view this site.
This site uses cookies. By continuing to browse the site you are agreeing to our use of cookies. Review our legal notice and privacy policy for more details.
Close
Homepage > Regions / Countries > Middle East & North Africa > Israel/Palestine > Extreme Makeover? (II): The Withering of Arab Jerusalem

שינוי מוחלט? (ב): קמילתה של ירושלים הערבית

Middle East Report N°135 20 Dec 2012

תמצית והמלצות

בעיני ערבים רבים ממזרח ירושלם, הקרב על העיר שלהם כמעט אבוד לגמרי. ההתנחלויות כיתרו את שכונותיהם, שהפכו לשכונות מצוקה בליבה של נוכחות יהודית מתרחבת, הסחר עם הגדה המערבית שותק על ידי מכשול ההפרדה והמחסומים, החיים הפוליטיים המאורגנים נמחקו הלכה למעשה בשל הצרת צעדיהם של מוסדות פלסטיניים, והקיפוח החברתי והכלכלי שלהם בולט עוד יותר לאור קירבתם הגיאוגרפיתלשכניהם היהודים האמידים יותר. ישראל אולי לא השיגה את היעדים הדמוגרפיים שלה, אבל למדיניותה הייתה השפעה רבה: הירושלמים הערביים מוחלשים ומבודדים ממקורות הסמכות הפלסטיניים יותר מאי פעם. מאז 1967, רובם המכריע של הפלסטינים מחרימים את המוסדות הישראליים בעיר, משום שכל דרך פעולה אחרת נראית בעיניהם כמתן לגיטימציה לכיבוש. קל להבין גישה זו, אבל כיום היא עלולה להיות מיושנת ולהביא יותר נזק מתועלת. בשעה זו, כשהירושלמים הפלסטיניים נתונים יותר ויותר לחסדי הגורל, נטולי ייצוג וחסרי משאבים פוליטיים, חברתיים וכלכליים, הגיע הזמן שהתנועה הלאומית שלהם תבחן מחדש אם מה שפעם היה אסטרטגיה מחושבת לא הפך לתגובה אוטומטית בלבד. 

שינויים דרסטיים חלו בחיים הפוליטיים של הפלסטינים בירושלים מאז השאירו הסכמי אוסלו את העיר מחוץ להסדרי השלטון הזמניים בגדה המערבית ובעזה. מוסדות לאומיים שהוקמו ברמאללה התחרו על אורות הזרקורים ובסופו של דבר האפילו על הבירה הפוליטית, הכלכלית והחברתית המסורתית של פלסטין ההיסטורית. בשנות ה-90 של המאה ה-20 שמרה ירושלים על מעמדה במידה מסוימת, לא מעט בזכות התפקיד החשוב במיוחד של פייסל חוסייני, נצר לאחת המשפחות הנערצות בעיר. אולם מאז לא הצליחה העיר להתאושש מן המכה המשולשת שהיא ספגה - פטירתו של חוסייני בשנת 2000, פרוץ האינתיפאדה השנייה באותה שנה וההגבלות על הכניסה לעיר שנבעו ממנה, ובעקבותיה, יציאתו מן התמונה של האוריינט האוס, מטה הארגון לשחרור פלסטין (אש”פ) בירושלים. הרשות הפלסטינית (רש"פ), מרוחקת ומעוטת יכולת, מעולם לא דאגה למציאת כתובת חלופית לציבור שלה בעיר הקודש. הפתח והחמאס קמלו כשישראל מנעה מהם להתארגן.

המשפחות הגדולות בעיר מילאו במידה מסוימת את החסר הסמכותי, אך לא היה בידן לעצור את התפרקות המארג חברתי, והן אף הפכו לאחד מן הגורמים לה: מזרח ירושלים הייתה למקום אליו אין משטרת ישראל מגיעה אלא כאשר האינטרסים הביטחוניים של ישראל עומדים בסכנה, וחלק מן המשפחות החלו להשתלב בענף הפשע. מזרח ירושלים היא היום מקום קשוח ומלא כעס. אשר לוועדות העממיות המקומיות, על אף שורשיהן הפוליטיים באינתיפאדה הראשונה ולפניה, הן נאלצו להתמקד בשיקום המארג החברתי. המתחם הקדוש הוא המקום היחיד בו התגייסות מורגשת כמשהו שיש לו מטרה - עם תוצאות צפויות של הסלמה, במיוחד לנוכח האקטיביזם היהודי שם.

ניתוקה של ירושלים מן העורף שלה בגדה המערבית מביא יותר ויותר פלסטינים אזרחי ישראל ופעילים ישראליים להשתלב במאבק. מאמצים של תנועות סולידריות ישראליות ובינלאומית לטובת תושבים ערביים הנמצאים בעימות עם מתנחלים יהודיים עברו גאות ושפל, אך בסך הכול לא זכו לתמיכה רבה מהאוכלוסייה המקומית. הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית, קבוצה ערבית ישראלית בראשות שייח' ראא'ד סלאח, מילא תפקיד חשוב בהרבה. אף כי יכולת גיוס בקנה מידה גדול של התנועה בירושלים מוגבל, ערבים בעיר מעריכים את השיפור בכלכלה שלהם שבא בזכות עולי הרגל שהיא מביאה, כמו גם את הקול הנשמע למרחוק של סלאח בשמם ובשם המקומות המקודשים לאסלאם. אולם רבים סבורים שגישתו דתית מדי ושלשונו משמיצה ומעליבה - בוודאי ובוודאי ישראל, שגינתה את הרטוריקה משלהבת היצרים ולעתים אף ספוגת השנאה שלו.

ירושלמים ערביים - שב-1967 בחרו ברובם המכריע במעמד של תושבי קבע ולא באזרחות ישראלית - נזקקים למגעים עם מוסדות רשמיים כדי להגן על מעמד רב ערך זה, שנראה פחות ופחות בטוח לנוכח שלילות התושבות על ידי ישראל והקמת מכשול ההפרדה, שהותיר כ-50,000 ירושלמים ערביים מצידו המזרחי. מספר מגישי הבקשות לאזרחות ישראלית גדל בשנים האחרונות והשיחה לגבי נושא זה ערה. היו גם שהחלו להשתתף בפעילויות עירוניות, כולל שתדלנות בעירייה לקידום מטרותיהם והגשמת זכויותיהם.

אף כי מעולם לא חשו משולבים, ירושלמים ערביים פיתחו קשרים עם החלק המערבי של העיר למטרת לימודים, עבודה וחברה. הכתובת הלאומית שלהם היא רמאללה, אבל נציגיהם ברשות המבצעת וברשות והמחוקקת נטולי כל סמכות ביחס אליהם; בו זמנית נציגיהם העירוניים לכאורה הם הכובשים. רוב רובה של האוכלוסייה הפלסטינית אינו מכיר שום חלופה למציאות סכיזופרנית זו.

לאף אחד אין עניין באוכלוסייה חלשה שחשה נטושה . היא אינה מביאה תועלת, וודאי לא לפלסטינים עצמם אך גם לא לישראל. גבולות אינם הרמטיים, במיוחד לסמים ולפשע. הבעיות הניצבות בפני הירושלמים הערביים אינן עוצרות בגבולות השכונה. חסרונה של מנהיגות אמינה ימנע גם הוא כל ניסיון לשלוט במתחים ולמנוע את הסלמתם. ולבסוף, במבט רחב יותר, כל הסדר מדיני עתידי בין ישראל לפלסטינים יהיה תלוי בקיומה של קהילה פלסטינית מלוכדת ובעלת כישורים במזרח ירושלים.

ברירת המחדל של האסטרטגיה הפלסטינית, בעידוד נמרץ של ההנהגה, הייתה ועודנה הימנעות מכל קשר רצוני עם עיריית ירושלים. אפשר להבין את אי הרצון להתעסק עם מוסדות ישראליים. הפלסטינים חוששים ליצור את הרושם שהם תומכים בתביעת ישראל לעיר. בשנים הראשונות לאחר 1967 הייתה ההחרמה אסטרטגיה פעילה שהיו לה מטרות קונקרטיות והישגים, אם כי מינימליים, שהתבטאו באוטונומיה ערבית מוגבלת. היה לכך הגיון בשנות ה-60 וה-70, כאשר מזרח ירושלים עדיין הייתה במידה רבה נפרדת. אבל היום היא בו-זמנית נדחקה לשוליים והתמזגה עם ירושלים המערבית: נדחקת לשוליים, כי מה שהיה אמור להיות מרכז עירוני עצמאי אינו אלא שכונה צפופה המוקפת מכל עבריה עם שירותים עירוניים גרועים ותשתיות המשוועות לשדרוג, וממוזגת כי מספר לא מבוטל של ירושלמים ערביים עובדים, לומדים ומקיימים חיי חברה משני צדי הקו הירוק, ומשום שהכבישים, הרכבת הקלה והשירותים העוברים דרכה חיוניים לתפקודה של העיר כולה.

החרם במתכונתו הנוכחית אינו אלא תוצר של ימים עברו. הוא יותר תוצר של אינרציה מאשר של החלטה מודעת. הוא הפך לפוליטיקה סמלית המסתירה את היעדר הפוליטיקה. מנקודת מבט פלסטינית יש הטוענים שאפשר למצוא בו מעלות - חיזוק הנפרדות והזהות תוך סירוב לתת לגיטימציה לכיבוש - אבל תמורת מחיר שקשה לטעות בו. הממדים החומריים והחלוקתיים של הפוליטיקה הוזנחו והשאלה כיצד הקהילה תשיג משאבים כדי להתחזק לא זו בלבד שלא נענתה אלא אפילו לא נשאלה. בסופו של דבר, היעדר דיון לאומי פלסטיני על הדרך למקסם את עוצמתו בעיר הקל מאוד הן על ישראל והן על ההנהגה הפלסטינית להתחמק מאחריות.

עד כמה שהדבר קשה, כבר מזמן צריך היה להתקיים דיון בשאלה אם עדיין יש היגיון באסטרטגיה של החרם. התבוננות פנימית כזו עשויה להניב תשובות שונות: שאסטרטגיית החרם עודנה נכונה, שיש לערוך בה שינויים או שעבר זמנה ויש לחדול ממנה. ניתן גם לבחון מספר שינויים אפשריים. פלסטינים מזרח-ירושלמיים יכולים להשתתף בבחירות לעירייה ולהצביע בעד מועמדים פלסטיניים אזרחי ישראל, הם יכולים להקים עיריית-צללים ברמאללה, והם יכולים לנסות להקים לעצמם גוף ייצוגי קולקטיבי שיפעל בתיאום עם העירייה הישראלית. בעיני פלסטינים רבים עצם העלאת השאלה אם יש לשנות או לסיים את החרם היא תועבה. אבל האסטרטגיה הפלסטינית, בירושלים ומעבר לה, משוועת לחשיבה מחדש, ועד ששאלות קשות ולא נעימות לא תישאלנה, לא יינתן להן מענה.

שינוי מוחלט? (חלק א') מדיניות הקרקעות והאמונה של ישראל בירושלים, הראשון מתוך שני הדוחות שפורסמו היום, בוחן את המדיניות הטריטוריאלית של מדינת ישראל במזרח ירושלים ואת התמורות הדתיות הנמצאות ביסוד חלק ממנה. דו"ח זה בוחן את ההשפעות של מדיניות זו על הפוליטיקה הפלסטינית בעיר ולגביה.

המלצות

לרשות הפלסטינית ולארגון לשחרור פלסטין:

1.  נקטו צעדים להפחתת הפיצול והכפילות במאמצים לגבי ירושלים, בייחוד על ידי הגדרת כתובת אחת, בראשות פקיד בכיר בעל גישה לכל חלקי נפת ירושלים, כדי להוביל את הסיוע לתושבי העיר.

2.  בדקו בקפידה טענות על התנהגות בלתי הולמת של ישראל בעיר העתיקה ובמקומות הקדושים לאסלאם בשיתוף פעולה עם ארגונים בינלאומיים, במיוחד על ידי ארגון האו"ם לחינוך, חברה ותרבות (אונסק"ו) והימנעו מהאשמות לא מבוססות.

לארגון לשחרור פלסטין:

3.  העריכו מחדש, לאחר ארגון מחודש של אש”פ, אם האסטרטגיה של החרמת כל קשר עם מוסדות ישראליים בירושלים עדיין אפקטיבית.

4.  כהכנה להערכה מחדש, החלו לדון, הן במזרח ירושלים והן ברמה הלאומית, אילו סוגים של מוסדות ייצוגיים ניתן להקים בירושלים.

5.  העריכו על פי פרטי כל מקרה לגופו יוזמות עירוניות של מזרח-ירושלמים המיועדות לשפר את הרווחה החומרית של הקהילה הפלסטינית.

לאיחוד האירופי (EU):

6.  השאירו את מזרח ירושלים על סדר היום המדיני על ידי יישום המלצות דו"ח ראשי הנציגויות של האיחוד האירופי 2012.

7.  ספקו מימון לארגונים ערביים במזרח ירושלים והפעילו לחץ נגדי אל מול לחצים ישראליים שלא לעשות זאת.

למדינות החברות בליגה הערבית:

8.  עמדו בהבטחות המימון לרשות הפלסטינית ולירושלים, ובעיקר 500 מיליון דולר שהובטחו בפסגת הליגה הערבית בסירט ב-2010.

לממשלת ישראל ולעיריית ירושלים:

9.  החלו בדיאלוג על סוג הייצוג שניתן לכונן עבור ירושלמים ערביים, כולל מנהלים קהילתיים מועצמים או גופים מכלילים רחבים יותר.

10.  העניקו מעמד של תושבי קבע לתושבי הגדה המערבית שיימצאו ממערב למכשול ההפרדה אם תיושמנה התכניות להגדיר מחדש את הזכאים לשירותים עירוניים על פי מכשול ההפרדה ואל תמנעו אותם מירושלמים המתגוררים בצדה החיצוני.

11.  פתחו מחדש את לשכת המסחר של ירושלים ואת האוריינט האוס, כנדרש בשלב א' של מפת הדרכים של הקוורטט לשלום ישראלי-פלסטיני מ-2003. 

לחברי הקוורטט

(האיחוד האירופי, רוסיה, מזכ"ל האו"ם, ארה"ב):

12.  עודדו את הארגון לשחרור פלסטין ואת ממשלת ישראל לנקוט את הצעדים הנ"ל.

ירושלים/בריסל, 20 בדצמבר 2012