תופי מלחמה: ישראל ו"ציר ההתנגדות"
תופי מלחמה: ישראל ו"ציר ההתנגדות"
Table of Contents
  1. תקציר מנהלים
War and Hunger in Gaza and Darfur
War and Hunger in Gaza and Darfur
Report / Middle East & North Africa 5 minutes

תופי מלחמה: ישראל ו"ציר ההתנגדות"

  • Share
  • שמירה
  • הדפסה
  • Download PDF Full Report

תקציר מנהלים

מכל הנימוקים לשקט השורר בזירה הישראלית-לבנונית מאז סיום מלחמת לבנון השנייה, ההסבר העיקרי הוא זה שאמור לעורר את הדאגה הרבה ביותר: חששם של הצדדים כי העימות הבא יהיה רחב יותר בהיקפו והרסני בהרבה בתוצאותיו. אף אחד מהשחקנים הרלוונטיים – ישראל, חיזבאללה, סוריה ואיראן – איננו שש אלי קרב, כך שלעת עתה כולם נחושים לנצור את נשקיהם. עם זאת, השורשים הפוליטיים של הסכסוך נותרו בלתי פתורים והדינמיקה מתחת לפני השטח נפיצה, כך שאין להוציא מכלל חשבון כי טעויות בשיקול הדעת עלולות להוביל לידי לפיצוץ. הגישה היחידה שעשויה להצמיח תועלת היא חידוש שיחות שלום מהותיות בין ישראל ללבנון ובין ישראל לסוריה, עד לכדי סיומן המוצלח. יתר על כן, אין לעת עתה פתרון אחר לדילמה שמציב חיזבאללה או דרך טובה יותר להשפיע על שיקוליה של איראן. בהעדר יוזמה שכזו נדרשת מעורבות רבה יותר של הקהילה הבינלאומית, במטרה לשפר את התקשורת בין הצדדים, לנטרל את המתחים ולמנוע משגים שעלולים לגבות מחיר גבוה.

ארבע שנים לאחר סיומה של המלחמה האחרונה, המצב בלבנט הוא בבחינת פרדוקס – שקט באופן חריג ובה בעת מסוכן להחריד. התעצמות הכוחות הצבאיים ותדירות האיומים במלחמת כל בכול אשר לא תחוס על אזרחים או על תשתיות אזרחיות, ביחד עם האפשרות המדאיגה של הידרדרות המשבר המקומי לכדי מלחמה אזורית, מצליחים לעת עתה להניא את הצדדים מלשקול ברצינות עימות שתוצאותיו עלולות להיות בלתי נשלטות, לא צפויות וחסרות תקדים.

במידה ואכן יפרוץ עימות צבאי, תרצה ישראל להכות מהר ובמלוא העוצמה על מנת שלא ישנה תרחיש מלחמת לבנון השנייה. יותר מבעבר צפויה ישראל שלא להבחין בין חיזבאללה לכוחותיה של הממשלה הלבנונית שהתנועה השיעית מהווה חלק אינטגרלי בה, ולהפנות את נשקה גם לעבר סוריה, שנוסף על היותה מטרה פגיעה יותר, היא גם ספקית הנשק והלוגיסטיקה המרכזית של חיזבאללה. עם התגברות המתיחות האזורית הידקו חברות "ציר ההתנגדות" – איראן, סוריה, חמאס וחיזבאללה – את הקשרים ושיתוף הפעולה הביטחוניים ביניהן, כך שהיום, התערבות של אחת במקרה של מתקפה על האחרת איננה בגדר תרחיש סרק.

עם זאת, ישנם גורמים מרסנים נוספים. החלטת מועצת הביטחון 1701 הובילה לעיבוי הנוכחות הצבאית הלבנונית והבינלאומית בדרום לבנון לאחר מלחמת לבנון השנייה. נוכחות זו הגבילה מחד את חופש הפעולה של חיזבאללה ומנגד, בלמה אפשרות ליוזמה צבאית ישראלית. אף ששני הצדדים מבקרים חדשות לבקרים את ההחלטה – שקראה לשים קץ למשלוחי הנשק לכוחות הצבאיים הלא-ממשלתיים בלבנון, לפרק את המיליציות החמושות ולהכיר באופן מלא בריבונותה של המדינה הלבנונית – ומרבים להפר אותה, הם ממשיכים להכיר בערכה של המסגרת שהיא מתווה כמרכיב חיוני בשימור הסטטוס קוו.

מעמדו הפוליטי המשופר של חיזבאללה בלבנון הוא גורם מרסן נוסף שכן הוא מעדיף שלא לנקוט ביוזמות שעלולות לסכן את הישגיו. כמו כן, למרות הדימוי הנצי שלה, הממשלה הנוכחית בישראל רוצה להפגין את יכולתה לשמר את היציבות וחוששת מתגובה בינלאומית עוינת יותר, כך שגם היא איננה ששה ליטול את הסיכון שנטלו פעמיים בעבר קודמותיה ממרכז המפה הפוליטית וליזום עימות צבאי. אמנם ישראל מרבה להתריע מפני התעצמותו הצבאית של חיזבאללה, אך בפועל היא מפגינה איפוק. בדומה לכך, לנשיא האמריקאי ברק אובמה, הרחוק מלהחזיק בחזון של קודמו לגבי מזרח תיכון חדש, אין כל רצון בהתלקחות שעלולה לשים לאל את מאמצי השלום שלו ואת ניסיונו לבסס מחדש את מהימנותה של ארצות הברית באזור. כל אלה, יש בם כדי להסביר מדוע מספר התקריות האלימות באזור הגבול הוא הנמוך ביותר זה עשרות בשנים.

אך זוהי רק חצי הכוס המלאה, ומתחת לפני השטח המתיחות גוברת ללא כל שסתומי ביטחון נראים לעין. מדיניות ההרתעה סייעה עד כה לשמירת השקט, אך התהליך שהיא מנציחה – תגבור הדדי של ההכנות הצבאיות, התעצמות הארסנל שבידי חיזבאללה ותחכומו הגובר והתגברות האיומים הישראליים – מושכים לכיוון השני ועלולים להוביל לאותה תוצאה שהצליחו עד כה למנוע. גם אם נראה שישראל איננה רוצה במלחמה, קשה לה להתעלם ממה שהיא רואה.

לא ברור מהו הקו האדום שחצייתו על ידי חיזבאללה תעורר תגובה צבאית ישראלית, והעדר הבהירות בעניין זה מהווה מקור נוסף לדאגה. בשנות התשעים הבטיחה קבוצת הפיקוח הישראלית-לבנונית – בהשתתפותן של ארצות הברית, צרפת וסוריה – הן את קיומם של מגעים כלשהם בין הצדדים והן עמידה ולו מזערית, בכללי המשחק. במקביל התנהל דו-שיח ער בין ארצות הברית לסוריה. היום לעומת זאת, אין כל פורום המשמש למיסודם של ערוצי תקשורת כלשהם וגובר החשש לאי-הבנות ופרשנויות מוטעות.

בינתיים מתחוללת מלחמה חשאית של ריגול והתנקשויות, שמהווה לעת עתה תחליף לעימות גלוי יותר. הצדדים אולי אינם מעוניינים במלחמת ירי בהיקף מלא, אך בנסיבות הקיימות כל אחד מהצדדים עלול להביא לפריצתה. תחושת השיתוק אל מול מצב זה גוברת בהעדר כל ההתקדמות בסוגיות הנוגעות להחלטה 1701, החל בפשוטה שבהן לכאורה – נסיגתה של ישראל מחלקו הצפוני של הכפר רג'ר – ועד לסוגיות המורכבות המתייחסות לפיקוח על הגבול בין סוריה ללבנון, לישוב המחלוקת לגבי מעמדן של חוות שבעא, פירוק חיזבאללה מנשקו והפסקת הטיסות הישראליות בשמי לבנון. המבוי הסתום מגביר את הספקנות לגבי האפשרות להשיג התקדמות כלשהי, ועלול ברבות הזמן לשחוק את המחויבות של המדינות השותפות לכוח השלום של האו"ם (יוניפי"ל).

המפתח לפתרון המצב הנוכחי – מבלי להזניח את הנתיב המרכזי הישראלי-פלסטיני – הוא חידוש משא ומתן של ממש בין ישראל מצד אחד וסוריה ולבנון מהעבר השני. זוהי הדרך המעשית היחידה לחולל תמורה בהנחות היסוד של הצדדים, ובפרט בשיקוליה של סוריה. בהעדר משא ומתן תמשיך דמשק להעביר נשק לחיזבאללה, שימשיך מצידו להתנגד בהצלחה לניסיון לכפות עליו להתפרק מנשקו, בעוד שישראל תמשיך להפר את ריבונותה של לבנון.

עם זאת, בחזית השלום אין מקום רב לאופטימיות, אך אף שלא ניתן להשיג הרבה, אין פירושו של דבר שאין מה לעשות. המשימה המיידית היא לחדש את התנופה בנושא החלטה 1701 על ידי התמקדות במטרות המעשיות יותר של ההחלטה ומיסוד מנגנונים מייעצים לניטרול המתיחויות, זיהוי הקווים האדומים והפחתת הסיכוי לעימות מקרי. ערוצי תקשורת טובים יותר עשויים להואיל: ארצות הברית מדברת היום בעיקר עם צד אחד (ישראל), שומרת על טווח ביטחון מהשני (סוריה), מתעלמת מהשלישי (חיזבאללה) ומתעמתת עם הרביעי (איראן). ארגון האומות המאוחדות מצדו סובל מבעיות אחרות, ובפרט העדר מדיניות אחידה ועקבית בנושא לבנון ותהליך השלום, עקב קיומם של יותר מדי משרדים ומשלחות אשר חופפים בפעילותם אך אינם מתואמים זה עם זה. אחת האפשרויות העומדות בפני הארגון היא העצמת כוחה של המשלחת שלו בלבנון, כך שתוכל למלא תפקיד פוליטי מרכזי יותר.

עדיין, אל לנו לשגות באשליות שפתרון הסכסוך סביב רג'ר, העצמת תפקידו של ארגון האומות המאוחדות או אפילו מציאת דרכי תקשורת חדשות ויצירתיות בין ישראל, סוריה וחיזבאללה עשויים לחולל מפנה מתמשך או מכריע. צעדים אלה עשויים לעזור, אך משבריה של לבנון הם ברובם תולדה של מתחים אזוריים נרחבים יותר ועד שיעשה מאמץ רציני לפתור מתחים אלה, תימשכנה הבעיות הנוכחיות. בינתיים, נדרש העולם להחזיק אצבעות בתקווה שהתוצאות הרות האסון הצפויות במקרה של עימות, די יהיה בהן בכדי להמשיך ולהניא את הצדדים מלעורר אותו.

בירות/ ירושלים/ דמשק/ וושינגטון/ בריסל, 2 באוגוסט 2010

More for you

Subscribe to Crisis Group’s Email Updates

Receive the best source of conflict analysis right in your inbox.