נקודת מפנה? הפלסטינים והחיפוש אחר אסטרטגיה חדשה
נקודת מפנה? הפלסטינים והחיפוש אחר אסטרטגיה חדשה
Table of Contents
  1. תקציר מנהלים
Report / Middle East & North Africa 6 minutes

נקודת מפנה? הפלסטינים והחיפוש אחר אסטרטגיה חדשה

  • Share
  • שמירה
  • הדפסה
  • Download PDF Full Report

תקציר מנהלים

עבור אלה הבקיאים בנבכי המשא ומתן הישראלי-פלסטיני, הייתה זו שנה מלאת הפתעות. הפלסטינים, הסובלים יותר מהסטטוס קוו וזקוקים הרבה יותר לפתרון, עמדו מלכת וסירבו לחדש את השיחות, גם כאשר ישראל הביעה נכונות נלהבת כמעט. באובאמה הם יכולים למצוא נשיא אמריקאי שהנו יותר ממוכן לאתגר את ישראל ואף להתעמת איתה, ועם זאת הם מונעים ממנו את האפשרות לקדם את השיחות. שבע עשרה שנים לאחר אוסלו, המרב שהוא יכול לעשות זה לכנס את הצדדים לשיחות עקיפות, וגם זאת רק לאחר שהתגבר על חוסר רצונם הניכר של הפלסטינים. מה קורה פה? הגישה הפלסטינית עשויה להראות חשודה מבחינה טקטית או מביסה את עצמה ברמה הפוליטית, אך היא אינה נעדרת הגיון. שורשיה נעוצים בכמעט שני עשורים של משא ומתן ישיר בחסות אמריקאית שלא נשא פרי, ומתבטאים היום במאמצים ראשונים לשנות את מאזן הכוחות עם ישראל. מוקדם עדיין לדבר על אסטרטגיה פלסטינית חדשה, אך אין זה מאוחר להתייחס לשגיאות העבר ולתקן אותן. לאחר פתיחה לא יעילה ולעיתים מבלבלת, נדמה כעת שארצות הברית ערוכה לבדק בית יסודי של מדיניותה בנוגע להצגת רעיונות משלה לגבי האופן שבו יש ליישב הסכסוך. באופן הנכון ובזמן הנכון, רעיונות כאלה יתקבלו בברכה.               

עבור רבים, ההפתעה הגדולה ביותר היתה התנגדותו של הנשיא עבאס לשוב לשולחן המשא ומתן. הייתה זו תפנית חדה מאוד עבור נשיא שיסד את הקריירה הפוליטית שלו על בסיס הדברות עם ישראל, כינון קשרים טובים עם ארצות הברית והשלכת יהבו על השגת פתרון שתי המדינות באמצעות משא ומתן. אבו מאזן סירב לחדש את השיחות הישירות למרות הלחץ האמריקאי, עד שתסכים ישראל להקפאת בניה מקיפה וכוללת בהתנחלויות, ולכללים ברורים למשא ומתן. יש לכך מניעים ברורים ומידיים. מאז שלהי 2008, ההשפלות והבזיונות נערמו לפתחו: המלחמה בעזה, בה לא היה אלה משקיף מן הצד; עלייתה לשלטון של ממשלת ימין בישראל; השינוי בעמדה האמריקאית בנושא הקפאת ההתנחלויות; והחלטתו השנויה במחלוקת לדחות את ההצבעה באו"ם על דו"ח גולדסטון אשר גינה את ישראל ואת החמאס על ביצוע פשעי מלחמה – החלטה שעוררה גל של ביקורת ברחוב הפלסטיני ובעולם הערבי. החמאס, ציבורים שונים בתוך הפתח ודעת הקהל הפלסטינית בכללותה קוראים תיגר על ההנהגה הפלסטינית ברמאללה, וזו מרגישה פגיעה. לפיכך, ההמתנה על הגדר נדמית לה כהימור הבטוח ביותר.

אך תהיה זו טעות, ומבחינת הפלסטינים גם טיעון מטעה, לראות בגישה הנוכחית של הנהגתם עניין של תסכול אישי או חששות פוליטיים גרידא. גם אם הביטוי הפוליטי של השיתוק הדיפלומטי הוא חדש באופיו, שורשיו נעוצים עמוק בעבר. עבאס הוא בין האחרונים מבני עמו להגיע למסקנה אליה הגיע, ומבחינה זו הוא אינו אלא הביטוי המרוסן והמאוחר של התפכחות יסודית ועמוקה של העם הפלסטיני מתהליך השלום כפי שהכירוהו עד היום. במידה דומה ישנה התפכחות ביחס לארצות הברית, שאינה נובעת דווקא מהממשל האמריקאי החדש אלא יותר מהניסיון ההיסטורי המצטבר עם וושינגטון. העובדה שדווקא אובאמה נאלץ לשלם את מחיר ההתפכחות הפלסטינית אינההינה אחד מנפתולי הגורל האירוניים של הסכסוך.

עם זאת, אש"ף והנהגתו לא הרימו ידיים בנושא המשא ומתן, בו הושקעו עד כה משאבים רבים וממושכים. יתר על כן, מקור הכוח שלהם תלוי יתר על המידה בתהליך השלום מכדי שיוכלו להתאים עצמם לשינויים מהירים וקיצוניים. אף שהחלו להשקיע בכך מחשבה, הם לא דנו עדיין באופן מעמיק באסטרטגיות חלופיות ממשיות, לא כל שכן פיתחו אותן. בכל זאת, הם מתמקדים כעת בשלושה אופני פעולה אפשריים להגברת כושר המיקוח שלהם ולהפחתת התלות הכפולה שלהם בישראל שתסיים את הכיבוש על דעת עצמה, ובארצות הברית שתלחץ עליה לעשות כן.

הרעיון הראשון שהועלה היה פניה לזירה הבינלאומית, בה מאזן הכוחות נוטה יותר לטובת הפלסטינים. יוזמת הצעה של מועצת הביטחון של האו"ם, שתתמוך בקווי המתאר של הסדר קבע או תכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967, היא דוגמה מרכזית להלך המחשבה הזה. ישראל מתמרמרת וחוששת גם מאפשרויות אחרות, ובהן פניה פלסטינית לגופים משפטיים בינלאומיים והקריאה להחרמת מוצרי ההתנחלויות. ראש הממשלה סלאם פיאד שואף לקדם את כינונה של מדינה פלסטינית בדרך אחרת: בניה זהירה וקפדנית של מוסדות מלמטה למעלה, כדי להביא לידי הכרה בינלאומית ולחץ על ישראל לסיים את הכיבוש. החברה האזרחית בגדה המערבית עברה לאחרונה תהליך מחודש של פוליטיזציה, בגיבוי מסויים של הרשות הפלסטינית, והיא מקדמת יוזמות עוינות אך ברובן לא אלימות כנגד ישראל, כדרך ביניים בין שתי הפרדיגמות הדומיננטיות והכושלות של העבר – משא ומתן לשלום והתנגדות אלימה.

אפשר להריח את השינוי באוויר, אם כי טרם ניכרים לעין קוויה של אסטרטגיה של ממש; במקום זאת, אפשר להבחין בצעדים מהוססים של הנהגה המנסה לצמצם את הפער בינה לבין הציבור שאמונו בתהליך השלום אבד מזמן. מערך הגישות הענייני הזה סובל גם ממגבלות וסתירות פנימיות, שכן כל אחת מדרכי הפעולה האלה – פניה לאומות המאוחדות להפעלת לחץ על ישראל; בניית מדינה והחתירה אחר ההכרה בה; הגברת פעולות ההתנגדות – או שילוב שלהן, כרוכה בקריאת תגר ישירה על ישראל, בעוד שהפלסטינים נזקקים עדיין לשיתוף פעולה יומיומי עמה בגדה המערבית; בפרט, במהלכי בניית המדינה הצלחתם תלויה ישירות ברצון הטוב של ישראל.

מלאכת האיזון בין גישות אלה אינה קלה כלל ועיקר. הקמת מדינה תוך עקיפת המשא ומתן תתן מענה רק לחלק מהשאיפות הפלסטיניות, ואולי לא לעיקריות שבהן. מרבית הגדה המערבית תישאר כבושה; ירושלים לא תהפוך לבירת המדינה הפלסטינית; ולא ימצא פתרון משביע רצון לסוגיית הפליטים. בניית המוסדות של פיאד – אם תוכתר בהצלחה – עלולה באופן פרדוקסאלי לצמצם את תחושת הדחיפות אצל הקהילה הבינלאומית ותותיר את הפלסטינים עם מיני-מדינה בחלק משטחי הגדה המערבית. באשר לגילויים של התנגדות עממית, יש עוד כברת דרך לעבור עד שהם יהפכו לתנועת המונים בעלת השפעה, והם עלולים תמיד להדרדר לאלימות. עד כה, תגובת ישראל לצעדים אותם היא רואה כמאיימים על היסודות המסורתיים של המשא ומתן הדו-צדדי ופרדיגמת השיחות הנוכחית הייתה מתונה יחסית, אך היא עלולה להחריף בהמשך.

ברקע המחשבה הפלסטינית של התקופה האחרונה עומדת ירידה חדה באמון ביכולתה של וושינגטון לפצות על חוסר האיזון במאזן הכוחות עם ישראל. האם ניתן להתגבר על כך? לאחר יותר משנה של הזנקות שווא ופניות שגויות – פגיעה בעבאס דווקא מתוך הניסיון לעזור לו; הקביעה של יעד לא מציאותי, גם אם רצוי, של הקפאת בניה מלאה בהתחלויות; והבחירה בעימות הלא נכון בזמן הלא נכון עם הממשל הישראלי – נדמה שהממשל האמריקאי בוחן גישה חדשה. נשמעים כעת קולות המדברים על הצגת חזון אמריקאי לגבי פתרון לסכסוך – גישה שקבוצת המשבר הבינלאומית המליצה עליה לראשונה כבר לפני שמונה שנים – גם אם אין עדיין עדויות לכך שנפלה הכרעה או שהמועד קרוב.

גישה זו טומנת בחובה הבטחה רבה אך גם סיכונים. התנאים השתנו באופן דרמטי בעשור האחרון, באופן שלא בהכרח מקדם את סיכוייה של תוכנית אמריקאית: הפלסטינים מפולגים; הישראלים פנו ימינה; שני הצדדים איבדו הרבה מהאמון שהיה להם בשלום; סמכותם של בני בריתה הערבים של וושינגטון נשחקה; האזור כולו מפוצל יותר; והמוניטין האמריקאי צולל מטה. דחיית ההצעה על ידי אחד הצדדים או שניהם היא יותר סבירה כעת, ובמקרה כזה הממשל האמריקאי יוותר ללא תוכנית להמשך ומהימנותו תיפגע. אין די בסיבות אלה כדי לוותר על הרעיון, אך הן בהחלט מצדיקות את לקיחת הזמן הדרוש כדי ליישם את הצעדים שיגבירו את סיכויי הצלחתו של המהלך.

לכן, לפני שתחשוף הצעה שכזו, על ארצות הברית לנקוט בכמה מהצעדים הבאים: שיקום היחסים המתוחים בין וושינגטון לירושלים מבלי לסגת מעקרונות הליבה האמריקאים; אימוץ מדיניות גמישה יותר כלפי פיוס פנים-פלסטיני; הושטת יד לציבורים שמתעלמים מהם בדרך כלל, כמו פליטים, מתנחלים וקבוצות דתיות; והעמקת המגעים עם דמשק והמאמצים להזניק מחדש את המשא ומתן בינה לבין ישראל, כך שהשלום המוצע יהיה מקיף באמת. חוסר אמון ישראלי, ישות פלסטינית מפוצלת ועולם ערבי מפולג אינם הרקע האידיאלי להצלחתה של יוזמה אמריקאית. צעדים נוספים כוללים קמפיין מדיני שיתלווה להצגת העמדות האמריקאית, היינו מאמץ בינלאומי רחב היקף, הכולל בעיקר את מדינות ערב, במטרה לספק גיבוי פוליטי לפלסטינים ודיבידנד של ממש לישראל בדמות הכרה בה ונורמליזציה של היחסים עמה. במידה וכך יעשה, הנחת הצעה אמריקאית על השולחן לא צריכה להיות תחילת התהליך וגם לא סופו, אלא רק נקודת ביניים: שיאו של מאמץ דיפלומטי נמרץ אחד, וקרש הקפיצה לאחר.

רמאללה/ירושלים/וושינגטון/בריסל, 26 באפריל 2010

 

Subscribe to Crisis Group’s Email Updates

Receive the best source of conflict analysis right in your inbox.