סוריה אחרי לבנון, לבנון אחרי סוריה
סוריה אחרי לבנון, לבנון אחרי סוריה
Table of Contents
  1. Executive Summary
A Vital Humanitarian Mandate for Syria’s North West
A Vital Humanitarian Mandate for Syria’s North West

סוריה אחרי לבנון, לבנון אחרי סוריה

ההתנקשות הטרגית בראש הממשלה לשעבר רפיק אלחרירי היתה שיאה של סדרת ארועים הטומנת בחובה פוטנציאל לשנות מן היסוד לא רק את עתידה של לבנון, אלא גם את זה של סוריה ושל האזור בכללותו. לעת עתה, פעלו רוב השחקנים הבינלאומיים והלבנוניים בחכמה מבורכת; הסיכוי לנסיגה סורית מלבנון ולבחירות לבנוניות חופשיות מהתערבות חיצונית נראה גדול מתמיד. אך הסכנה לאלימות קשה עדיין ממשית מאד. המשטר הסורי, המרגיש שהשרדותו בסכנה, עלול לשוב ולפעול בכח, בהשתמשו בכלים ובבעלי הברית שעוד נותרו לו בלבנון ומחוצה לה; ארצות הברית, בהרגישה שמטרותיה האזוריות הרחבות נמצאות במרחק נגיעה, עלולה גם היא ללקות בשאפתנות גדולה מדי, ולגרור תגובות אלימות מצד סוריה, החזבאללה, או קבוצות חמושות פלסטיניות; החוגים הפוליטיים בלבנון, הידועים בהתפלגויותיהם ובכתתיותם, יכולים ליצור הזדמנויות חדשות להתערבות מבחוץ ולסלול את הדרך לתהו ובהו פנימי. סביר שלמתרחש בלבנון יהיו השלכות אזוריות רציניות – על סוריה ועל החזבאללה בודאי, ואולי גם על תהליך השלום הישראלי-פלסטיני ואפילו על עראק. אך עיסוק בסוגיות האלו לפני פתרון הבעיות בלבנון הוא הדרך הבטוחה למסמס את הענין.

תהא אשר תהא הכונה שמאחוריה, ההתנקשות באלחרירי הגבירה את הלחץ על סוריה, בקבצה יחדיו גורמים ומטרות שהיו נפרדים קודם לכן: ארצות הברית, החותרת להפסקת התמיכה הסורית בקבוצות פלסטיניות חמושות, בחזבאללה ובמורדים בעראק; צרפת, שהתענינותה בנעשה בלבנון היתה רבה עוד קודם לכן, ושעדיין תלתה תקוות בנשיא סוריה; ופעילים לבנוניים, שזמן רב כמעט ולא היו מסוגלים להגיע להסכמה ביניהם בשום נושא. מכיון שהשפעתו של אלחרירי חרגה בהרבה מגבולותיה של לבנון, ומכיון שהוא היה האחראי לחלק גדול מקשריה עם העולם החיצון, הריגתו האיצה את ההתאחדות – הזמנית לפחות – של אויביו הרבים של המשטר הסורי סביב שורה של דרישות: נסיגה מלאה של הצבא ושל שרותי המודיעין הסוריים (מח'אבראת) מלבנון; גלוי האמת אודות רצח אלחרירי; ובחירות לבנוניות חופשיות, תחת פיקוח בינלאומי.

האופוזיציה הלבנונית בקשה על פי רוב לשים דגש על אחדות לאומית, לעמעם את המימד הדתי ולהמנע מהצגת עמדות פרובוקטיביות מדי שעלולות להרחיק ממנה את החזבאללה רב העוצמה או את הקהילה השיעית הגדולה. החזבאללה ניסה הן להפגין סולידריות עם סוריה והן לזרז את ההדברות הלאומית, תוך הכרה למעשה בכך שעבר זמנה של סוריה בלבנון, שאין לו מה להרויח מעימות אזרחי ושעדיף לו להתרכז בשימור מעמדו בזירה הפנימית הלבנונית. לאחר היסוס מה, הפגינה גם וושינגטון ריסון ראוי לציון, בכונה לפעול בשיתוף פעולה הדוק עם הצרפתים, תוך התמקדות לעת עתה בזירה הלבנונית והתגברות על הפיתוי לערב בתוכה מימדים אזוריים ובינלאומיים רחבים יותר (גם אם כאלה הקשורים אליה), כמו פרוק החזבאללה מנשקו, המשך המלחמה בטרור או שינוי המשטר בדמשק.

בתחילת שנת 2004 טענה קבוצת המשבר שבמטרה למנוע משבר בין ארצות הברית לסוריה, על שתיהן לשנות את גישתן: על וושינגטון היה לומר באופן ברור למה היא מצפה ולמה יכולה דמשק לצפות בתמורה; סוריה היתה צריכה להוכיח חד-משמעית שהחליטה לשנות כיוון. אך בעוד שאף אחת משתיהן לא שמה לב לכך, נראה שהאסטרטגיה האמריקאית של הפעלת לחץ תקיף וסרוב לשאת ולתת על דרישותיה, היתה משתלמת. משטר הבעת' מבודד מתמיד, על סף איבוד נכס אזורי משמעותי, כשמעליו מרחפות שאלות נכבדות באשר למשך הזמן שבו יוכל לשרוד כמות שהוא. מנקודת מבטו של ממשל בוש, זהו הזמן לסחוט וללחוץ, לא הזמן לדבר.

אולם יחד עם זאת, לא ארצות הברית ולא שאר הקהילה הבינלאומית אינן יכולות להרשות לעצמן להשאר אדישות לאופן שבו יפעלו השחקנים הסורים והלבנונים. כעת ברור שסוריה צריכה לעזוב ואכן תעזוב את לבנון, אך לא ברור כיצד תעשה זאת ומה תשאיר מאחוריה. נראה שרבים מן התרחישים האפוקליפטיים ביותר ליום שאחרי הנסיגה – תהו ובהו ומלחמת אזרחים, או עימות בהיקף מלא בין ישראל לחזבאללה – אינם רלונטיים כיום, או שהיו מוגזמים מלכתחילה. אך עדיין נותרו מרכיבים של אלימות. מנקודת מבטה של סוריה, ההתרגשות הפתאומית בקשר לעצמאותה של לבנון אינה אלא תכסיס אמריקאי נוסף לערעור יציבותה ולכינון סדר אזורי חדש; למרות שהוחלשה משמעותית, למשטרה עדיין יש אמצעים ובעלי ברית המאפשרים לו ליצור אנדרלמוסיה באזור במידה ויחשוב שהשרדותו נמצאת בסכנה. מנקודת ראותו של החזבאללה, הנסיגה הנה הפרק הראשון בלבד; הפרקים הבאים בתכניתן של ארצות הברית וישראל כוללים את פרוקו מנשקו, שלפחות בטוח הקצר סביר שיתנגד לו, במקרה הצורך גם בכח. מן הזוית של הקבוצות הפוליטיות הלבנוניות המפולגות – בין אם אלו שבאופוזיציה או אלו הנאמנות לדמשק – קץ הנוכחות הסורית משמעותו חידוש הדיון בנושאים שהודחקו מאז תום מלחמת האזרחים: מיחסים כתתיים ועדתיים וחלוקת הכח במדינה, ועד לחזבאללה ולפליטים הפלסטינים. כל אלה הנם יסודות נפיצים שעלולים לפתות לבנונים ממורמרים ושחקנים מבחוץ לנצל אותם. במדינה רוויה בכלי נשק, הרגילה לשמש זירה למלחמות בין ערבים, פלסטינים וישראלים, ועל סף חלוקה מחדש של השלטון והמשאבים, האמצעים והמניעים לחידושה של האלימות מצויים בשפע.

אפשר להבין את הפיתוי – העומד במיוחד בפני ארצות הברית – להשתמש במצב הנוכחי לשם השגת מטרות רחבות יותר. אך זה עלול גם להיות מסוכן, בראש ובראשונה ללבנונים. העקרון המנחה צריך להיות הפרדה בין כינונן מחדש של רבונות, עצמאות ויציבות מלאות בלבנון – כולל עריכת בחירות חופשיות ללא דיחוי ותחת פיקוח משקיפים בינלאומיים, וחקירה בקשר לרצח אלחרירי – לבין נושאים רחבים יותר העלולים להקשות על השגת המטרה. זה ידרוש מארצות הברית לרסן את התאבון שלה, מהאופוזיציה בלבנון לשמור על מתינות ומסוריה להמנע ממדיניות אדמה חרוכה.

בירות/רבת עמון/בריסל, 12 באפריל 2005

Executive Summary

Former Prime Minister Rafiq al-Hariri's tragic assassination capped a series of events that carry the potential of fundamentally altering not only Lebanon's future, but also Syria's and the broader regional landscape as well. For now, most international and Lebanese actors have acted with welcome wisdom; the prospect of Syria's long-overdue withdrawal from Lebanon and of Lebanese elections free from outside interference appears closer than ever. But risks of serious violence remain very real. The Syrian regime, sensing its survival at stake, may lash out using its remaining instruments and allies in Lebanon and beyond; the U.S., feeling its broader regional goals within striking distance, may well over-reach, triggering violent reactions from Syria, Hizbollah or militant Palestinian groups; Lebanon's political class, notoriously fractured, could create fresh opportunities for outside interference and pave the way for domestic chaos. What happens in Lebanon likely will have momentous regional implications -- certainly on Syria and Hizbollah, possibly on the Israeli-Palestinian peace process and even Iraq. But dealing with those matters before getting the question of Lebanon right is the surest way to get it all wrong.

Whatever the intent, Hariri's assassination heightened pressure on Syria, bringing together once disparate actors and objectives: the U.S., which had given priority to ending Syrian support for militant Palestinian groups, Hizbollah and the Iraqi insurgency; France, which was most interested in Lebanon and still invested hopes in Syria's president; and Lebanese activists, who traditionally had been unable to agree on much. Because Hariri's influence far exceeded Lebanon's confines, and he embodied its links with much of the outside world, his killing accelerated the -- at least temporary -- convergence of the Syrian regime's multiple foes on a set of demands: complete withdrawal of Syria's military and intelligence (mukhabarat) from Lebanon; the truth on Hariri's assassination; and free Lebanese elections under international supervision.

The Lebanese opposition, in the main, has sought to stress national unity, de-emphasise the underlying confessional dimension and avoid overly provocative positions that could alienate the powerful Hizbollah or the large Shiite community. Hizbollah has tried both to evince solidarity with Syria and urge a national dialogue, in effect acknowledging that Syria's time in Lebanon is over, that it has nothing to gain from civil conflict and that its priority is to preserve its position in the domestic arena. After some hesitation, Washington also displayed noteworthy restraint, intent on working closely with the French, focusing for now on the Lebanese arena and resisting the temptation to drag in broader (and evidently connected) regional and international dimensions, such as disarming Hizbollah, prosecuting the war against terrorism or changing the regime in Damascus.

Writing in early 2004, Crisis Group argued that, in order to avert a U.S.-Syria crisis, both needed to alter their approach, Washington by clearly articulating what it expected and what Damascus could expect in return; Syria by unequivocally demonstrating a decision to change course. But while neither paid heed, it is hard to dispute that a U.S. strategy of firm pressure and refusal to negotiate its demands appears to have paid off. The Baathist regime is more isolated than ever, on the verge of losing a major regional asset, and with serious questions about how long it can survive as is. From the perspective of the Bush administration, this is the time to squeeze, not to talk.

Still, neither the U.S. nor the rest of the international community can afford indifference to how Syrian and Lebanese actors react. That Syria should and will leave Lebanon is now certain but not how it departs and what it leaves behind. Many of the most apocalyptic post-withdrawal scenarios -- chaos and civil war; full-scale confrontation between Israel and Hizbollah -- appear, today, either no longer relevant or exaggerated from the start. But ingredients of violence remain. Seen from Syria's vantage, sudden excitement over Lebanon's sovereignty is just the latest U.S. ploy to destabilise it and usher in a new regional order; although significantly weakened, its regime retains instruments and allies to create havoc in the region should it conclude its survival is at risk. Seen from Hizbollah's perspective, the withdrawal is only chapter one; what comes next on U.S. and Israeli agendas is its disarmament which, in the short run at least, it is likely to resist, if necessary by force. Seen from the angle of Lebanon's fractious groups -- whether in the opposition or loyal to Damascus -- the end of Syria's presence means re-opening issues suppressed since the close of the civil war, from sectarian relations and the distribution of power through to Hizbollah and Palestinian refugees. All these are combustible elements that disgruntled Lebanese and outside actors will be tempted to exploit. In a country awash with weapons, accustomed to being a theatre for proxy wars between Arabs, Palestinian and Israelis, and on the verge of a major redistribution of power and resources, the means and motivations for violence abound.

The temptation for the U.S. in particular to use the current situation to achieve larger objectives is understandable. But it also is dangerous, for none more than the Lebanese. The guiding principle ought to be to separate the reestablishment of Lebanon's full sovereignty, independence and stability -- including the holding of free elections without delay and with international monitors and an international investigation into Hariri's assassination -- from broader issues that could impede achieving that goal. That will require the U.S. to curb its appetite, Lebanon's opposition to maintain its moderation, and Syria to avoid a scorched-earth policy.

Beirut/Amman/Brussels, 12 April 2005

Subscribe to Crisis Group’s Email Updates

Receive the best source of conflict analysis right in your inbox.