icon caret Arrow Down Arrow Left Arrow Right Arrow Up Line Camera icon set icon set Ellipsis icon set Facebook Favorite Globe Hamburger List Mail Map Marker Map Microphone Minus PDF Play Print RSS Search Share Trash Crisiswatch Alerts and Trends Box - 1080/761 Copy Twitter Video Camera  copyview Whatsapp Youtube
The Arab Uprisings in Retro and Prospect
The Arab Uprisings in Retro and Prospect

להבין את האסלאמיזם

  • Share
  • Save
  • Print
  • Download PDF Full Report

תקציר מנהלים

בתגובה לאירועים המהממים והאלימים של ה-11 בספטמבר 2001, נטו משקיפים וקובעי מדיניות רבים במערב לאגד יחד את כל צורות האסלאמיזם, לתייג אותן כקיצוניות ולהתייחס אליהן כאל גורמים עוינים. תפיסה זו בטעות יסודה. האסלאמיזם – או האקטיביזם האסלאמי (אנו רואים מונחים אלו כבעלי משמעות זהה) – מורכב מכמה זרמים שונים מאוד זה מזה, אשר רק מעטים מהם אלימים, ומתוך אלה רק אחדים מצדיקים תגובה מתעמתת. המערב זקוק לאסטרטגיה של הבחנה, אשר לוקחת בחשבון את מגוון הדעות וההשקפות בתוך האסלאמיזם הפוליטי; מכירה בכך שאפילו המודרניסטים שבקרב האסלאמיסטים מתנגדים באופן נחרץ למדיניות הנוכחית של ארצות הברית ובוחנים מחדש את יחסם למערב; ומבינה שהפצע המדמם של העימות הישראלי-פלסטיני, המלחמה והכיבוש בעיראק והאופן שבו מתנהלת ה"מלחמה בטרור" מחזקים באופן ניכר את כוח המשיכה של הזרמים היותר עוינים ומסוכנים של הג'יהאד.

נקודת המוצא להבנת הזרמים השונים של האקטיביזם האסלאמי היא ההבחנה בין האסלאמיזם הסוני לאסלאמיזם השיעי. המושג "אסלאם פוליטי" הופיע לראשונה בעקבות המהפכה האיראנית של שנת 1979, כאשר האקטיביזם השיעי נחשב לאיום ממשי. עם זאת, הואיל והשיעים מהווים את זרם המיעוט באסלאם (יותר מ-80% מהמוסלמים הם סונים), והואיל והם בדרך כלל מיעוט בארצותיהם, האקטיביזם השיעי ניתב את עצמו באופן טבעי לפעילות קהילתית – היינו, להגנה על האינטרסים של הקהילה השיעית ביחס לקבוצות אחרות ולמדינה עצמה. מסיבה זו, וגם עקב התפקיד הפוליטי המרכזי שממלאים בו המלומדים ואנשי ההנהגה הדתית (עולמא), האסלאמיזם השיעי נותר מאוחד, ולא התפצל לזרמי פעולה מנוגדים כפי שקרה לאסלאמיזם הסוני.

האסלאמיזם הסוני – המושך אליו כיום את מרבית תשומת הלב, ומעורר את הפחדים הרבים ביותר – נתפס על פי רוב כמקשה קנאית ("פונדמנטליסטית") וקיצונית אחת, המאיימת על האינטרסים של המערב, אך הלכה למעשה אין הדבר כך. האסלאמיזם הסוני איננו כה מונוליתי כפי שנדמה – ההפך הוא הנכון; הוא התפצל לשלושה זרמים עיקריים , הנבדלים זה מזה בהשקפת העולם, באופני הפעולה ובדמויות המפתח האופייניות:

  • הזרם הפוליטי: עם התנועות הפוליטיות האסלאמיות ("אל-חראכת אל-אסלאמיה א-סיאסיה") נמנות תנועת "האחים המוסלמים" במצרים על שלוחותיה השונות (אלג'יר, ירדן, כווית, פלסטין, סודאן וסוריה), וכן תנועות בעלות שורשים מקומיים – דוגמת "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP) בתורכיה ו"המפלגה למען הצדק והפיתוח" (PJD) במרוקו – אשר מטרתן לצבור כוח פוליטי ברמה הלאומית. תנועות אלה מכירות באופן כללי בקיומה של מדינת הלאום, פועלות בתוך המסגרת החוקתית שלה ונמנעות מאלימות (מלבד כלפי כיבוש זר). הן מתארות חזון שהוא יותר רפורמיסטי מאשר מהפכני, ומכירות בנורמות הדמוקרטיות המקובלות בעולם. דמות המפתח האופיינית לתנועות אלה היא הפעיל המפלגתי-פוליטי.
     
  • הזרם המיסיונרי: ישנם שני סוגים עיקריים של מיסיונים אסלאמיים הפועלים להמרת דת ("א-דעווה"); בזרם הראשון בולטת תנועת "ג'מעאת א-תבליע'" המובנית מאוד, ובזרם השני, ה"סלפיה" המבוזרת. בשני המקרים, כוח פוליטי איננו היעד, אלא השמירה על הזהות
    המוסלמית, האמונה האסלאמית והסדר החברתי המוסרי כנגד הכוחות של העדר האמונה. דמויות המפתח האופייניות הן המיסיונרים ("דעוואח'") וה"עולמא".
     
  • הזרם הג'יהאדי: המאבק האסלאמי המזוין ("אל-ג'יהאד") מתקיים בשלושה מישורים עיקריים: פנימי (מאבק המופנה נגד משטרים אסלאמיים הנחשבים כופרים), אירדנטי (המאבק לשחרר את הקרקע הנשלטת בידי לא-מוסלמים או מצויה תחת כיבוש); וגלובלי (המאבק
    נגד המערב). דמות המפתח האופיינית היא כמובן הלוחם ("אל-מוג'אהיד").

כל הגוונים השונים האלה של האקטיביזם הסוני מנסים ליישב בין חידוש למסורת ולשמר את היבטי המסורת החיוניים, על ידי התאמות באופנים שונים לתנאים העכשוויים. הם בוחרים מתוך המסורת, שואלים באופן בררני מן המערב ומאמצים היבטים מסוימים של המודרניות. הפער ביניהם נובע מהבדלי תפיסה ביניהם לגבי טבע הבעיה המרכזית העומדת בפני העולם המוסלמי, ומהדברים שלדעתם צריך, אפשר ורצוי לעשות בעניין.

אסלאמיסטים פוליטיים שמים את הדגש על ניהול משטר כושל וחוסר צדק חברתי בקרב המוסלמים, ונותנים עדיפות לרפורמות פוליטיות המושגות באמצעות פעולות פוליטיות (קידום מדיניות מסוימת, השתתפות בבחירות וכדומה). אסלאמיסטים מיסיונריים מתמקדים בסוגיית ההשחתה של ערכי האסלאם ("אל-קיאם אל-אסלאמיה") והיחלשות האמונה ("אל-אמאן"), ופועלים למען התחזקות מוסרית ורוחנית, שמעמידה במרכז את טוהר המידות האישי כתנאי לממשל תקין ולישועת הכלל. ואילו האסלאמיסטים תומכי הג'יהאד יוצאים כנגד הדיכוי הרודני המתמשך של העולם המוסלמי בידי כוחות פוליטיים וצבאיים שאינם מוסלמיים, ומשליכים יהבם על ההתנגדות המזוינת.

השאלה איזה משלושת הזרמים האלה יֵצא בטווח הבינוני והארוך כשידו על העליונה היא בעלת חשיבות רבה ליחסי העולם המוסלמי והמערב. אף שהמערב בכלל וארצות הברית בפרט צריכים להמעיט בערך יכולתם לעצב את הדיון בקרב המוסלמים, עליהם בכל זאת להיות מודעים לאופן שבו המדיניות שלהם משפיעה עליו. בנוקטם גישה כוחנית, אשר מסרבת להבחין בין הגוונים המתונים לקנאיים באסלאם, מקבלי ההחלטות בארצות הברית ובאירופה מסתכנים באחת משתי תוצאות בלתי רצויות: או שיעודדו את הזרמים השונים של האקטיביזם האסלאמי להתאחד נגד המערב ויטשטשו הבדלים בין הזרמים שאפשר לפתח בצורה מועילה, או שיגרמו לזרמים האקטיביסטיים הלא-אלימים והנוטים למודרנה להיבלע בצִלם של תומכי הג'יהאד.

קהיר/בריסל, 2 במרץ 2005

The Arab Uprisings in Retro and Prospect

Revolutions can take decades to show their full transformative impact, but in the case of the Middle East and North Africa, the popular uprisings that coursed through the region beginning in late 2010 have failed to fulfil any of their early promises ten years on.

Revolutions can take decades to show their full transformative impact, but in the case of the Middle East and North Africa, the popular uprisings that coursed through the region beginning in late 2010 have failed to fulfil any of their early promises ten years on.

Instead, with the possible exception of Tunisia, they have only made things worse: several countries descended into chaos and civil war; in others, sitting regimes strengthened their hold on power or, suffering an initial defeat, returned with a vengeance, a brutal Tweedledum making way for a vicious Tweedledee.

In 2011, protesters flooded into the streets and squares calling for social justice, jobs, and an end to nepotism, state-sponsored bribery, and the daily indignities inflicted by a highly intrusive security apparatus. They wanted dramatically better governance and, failing that, the overthrow of unresponsive and corrupt regimes. Today, they have achieved none of their core objectives. While the uprisings saw the downfall of long-time autocrats in Tunisia, Egypt, Libya, and Yemen, social and economic conditions throughout the region remained largely unaltered, or grew worse.

Yet it would be premature to write off the uprisings as momentary spasms of popular discontent. Years from now, we may well come to see them as merely the starting shot for a profound social transformation, one that the region so sorely needs.

There are signs that what happened a decade ago was not a simple one-off.

There are signs that what happened a decade ago was not a simple one-off. First, there is the occurrence in 2019-2020 of a new wave of mass protests – in Sudan, Algeria, Iraq, and Lebanon, all countries that the earlier storm had passed by. These underlined how popular grievances and demands are similar and pervasive throughout the region, and that people, lacking institutional means of political expression, are still ready to raucously raise their complaints and calls for change in public squares.

Then there is the fact that the surviving regimes have drawn all the wrong lessons from the experience. Instead of addressing people's legitimate grievances, they have doubled down on repression, entrenching their security states. Today, the same coercive, unaccountable, unresponsive regimes, or their carbon-copy successors, remain in charge, facing the selfsame economic and social challenges, possessing as few workable answers to these as before. The latest events in Tunisia, where people once again took to the streets, underline how the region's ruling elites and the outdated social contracts they uphold endure even in a country whose transition into a more open political system has been the region's only point of light, and how this may be prompting cycles of contestation.

It is difficult to see how this profound region-wide malaise can continue, for how much longer these near-comatose regimes can survive. They have no answers to the region's pressing problems of daunting complexity, and fail to allow for greater political participation that could produce fresh ideas and greater popular buy-in for what would otherwise be unbearable solutions. They seem incapable of any sort of reform, and are resistant to external inducements for positive change.

It is impossible to predict when the next implosion will come, or what will trigger it. Experience tells us it could be a relatively minor incident that serves as a spark, like the traffic collision that set off the first Palestinian intifada, the Tunisian street peddler's self-immolation a decade ago, or the brusque imposition of a tax on WhatsApp voice calls in Lebanon in 2019. Each could trigger a chain reaction. Autocrats' fear mongering or bribery – so effective in 2011 and since – may work again, or may not. The barrier of fear may have been broken. And a low oil price is draining the coffers of the wealthy Gulf states that have a stake in their own and most other Arab regimes' survival.

External factors will play their part as well. Official Russia convinced itself that the United States had orchestrated the Tahrir protests that ousted Hosni Mubarak, or – in a less uncharitable interpretation that is closer to the truth – that it allowed the regime to fall, and that it thus bore responsibility for the dramatic changes that swept the region. Moscow has been unequivocal in its desire to see the Arab state order undisturbed or restored, backing Sisi in Egypt, Assad in Syria, and Haftar in Libya. The Russian leadership fears the demonstration effect at home of U.S.-led regime-change efforts in eastern Europe and the MENA region. It will likely do whatever is in its power to prevent another similar threat to its vested interests.

As for America and Europe, Western governments and media viewed the popular uprisings as pointing to a deep desire on the part of many Arabs, especially the youth, for change – as expressions of hope. But when events took a turn for the worse, old fears re-emerged, and governments started tightening border controls against refugees and migrants, among whom they suspected were jihadists trying to get to Europe. In the end, European governments mostly reverted to their longstanding default approach toward the region, re-embracing the stability paradigm that had helped give rise to the uprisings in the first place, while exploring ways to encourage regimes to jettison their most repressive behavior. They are buying time, at most.

Throughout the Middle East and North Africa, the embers of discontent continue to smolder. There is no turning back to the pre-2011 era, however much the likes of a Sisi or Assad may be trying. Yet no one seems prepared for the next eruption, other than by bracing oneself and hoping for the best.