icon caret Arrow Down Arrow Left Arrow Right Arrow Up Line Camera icon set icon set Ellipsis icon set Facebook Favorite Globe Hamburger List Mail Map Marker Map Microphone Minus PDF Play Print RSS Search Share Trash Crisiswatch Alerts and Trends Box - 1080/761 Copy Twitter Video Camera  copyview Youtube

להבין את האסלאמיזם

  • Share
  • Save
  • Print
  • Download PDF Full Report

תקציר מנהלים

בתגובה לאירועים המהממים והאלימים של ה-11 בספטמבר 2001, נטו משקיפים וקובעי מדיניות רבים במערב לאגד יחד את כל צורות האסלאמיזם, לתייג אותן כקיצוניות ולהתייחס אליהן כאל גורמים עוינים. תפיסה זו בטעות יסודה. האסלאמיזם – או האקטיביזם האסלאמי (אנו רואים מונחים אלו כבעלי משמעות זהה) – מורכב מכמה זרמים שונים מאוד זה מזה, אשר רק מעטים מהם אלימים, ומתוך אלה רק אחדים מצדיקים תגובה מתעמתת. המערב זקוק לאסטרטגיה של הבחנה, אשר לוקחת בחשבון את מגוון הדעות וההשקפות בתוך האסלאמיזם הפוליטי; מכירה בכך שאפילו המודרניסטים שבקרב האסלאמיסטים מתנגדים באופן נחרץ למדיניות הנוכחית של ארצות הברית ובוחנים מחדש את יחסם למערב; ומבינה שהפצע המדמם של העימות הישראלי-פלסטיני, המלחמה והכיבוש בעיראק והאופן שבו מתנהלת ה"מלחמה בטרור" מחזקים באופן ניכר את כוח המשיכה של הזרמים היותר עוינים ומסוכנים של הג'יהאד.

נקודת המוצא להבנת הזרמים השונים של האקטיביזם האסלאמי היא ההבחנה בין האסלאמיזם הסוני לאסלאמיזם השיעי. המושג "אסלאם פוליטי" הופיע לראשונה בעקבות המהפכה האיראנית של שנת 1979, כאשר האקטיביזם השיעי נחשב לאיום ממשי. עם זאת, הואיל והשיעים מהווים את זרם המיעוט באסלאם (יותר מ-80% מהמוסלמים הם סונים), והואיל והם בדרך כלל מיעוט בארצותיהם, האקטיביזם השיעי ניתב את עצמו באופן טבעי לפעילות קהילתית – היינו, להגנה על האינטרסים של הקהילה השיעית ביחס לקבוצות אחרות ולמדינה עצמה. מסיבה זו, וגם עקב התפקיד הפוליטי המרכזי שממלאים בו המלומדים ואנשי ההנהגה הדתית (עולמא), האסלאמיזם השיעי נותר מאוחד, ולא התפצל לזרמי פעולה מנוגדים כפי שקרה לאסלאמיזם הסוני.

האסלאמיזם הסוני – המושך אליו כיום את מרבית תשומת הלב, ומעורר את הפחדים הרבים ביותר – נתפס על פי רוב כמקשה קנאית ("פונדמנטליסטית") וקיצונית אחת, המאיימת על האינטרסים של המערב, אך הלכה למעשה אין הדבר כך. האסלאמיזם הסוני איננו כה מונוליתי כפי שנדמה – ההפך הוא הנכון; הוא התפצל לשלושה זרמים עיקריים , הנבדלים זה מזה בהשקפת העולם, באופני הפעולה ובדמויות המפתח האופייניות:

  • הזרם הפוליטי: עם התנועות הפוליטיות האסלאמיות ("אל-חראכת אל-אסלאמיה א-סיאסיה") נמנות תנועת "האחים המוסלמים" במצרים על שלוחותיה השונות (אלג'יר, ירדן, כווית, פלסטין, סודאן וסוריה), וכן תנועות בעלות שורשים מקומיים – דוגמת "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP) בתורכיה ו"המפלגה למען הצדק והפיתוח" (PJD) במרוקו – אשר מטרתן לצבור כוח פוליטי ברמה הלאומית. תנועות אלה מכירות באופן כללי בקיומה של מדינת הלאום, פועלות בתוך המסגרת החוקתית שלה ונמנעות מאלימות (מלבד כלפי כיבוש זר). הן מתארות חזון שהוא יותר רפורמיסטי מאשר מהפכני, ומכירות בנורמות הדמוקרטיות המקובלות בעולם. דמות המפתח האופיינית לתנועות אלה היא הפעיל המפלגתי-פוליטי.
     
  • הזרם המיסיונרי: ישנם שני סוגים עיקריים של מיסיונים אסלאמיים הפועלים להמרת דת ("א-דעווה"); בזרם הראשון בולטת תנועת "ג'מעאת א-תבליע'" המובנית מאוד, ובזרם השני, ה"סלפיה" המבוזרת. בשני המקרים, כוח פוליטי איננו היעד, אלא השמירה על הזהות
    המוסלמית, האמונה האסלאמית והסדר החברתי המוסרי כנגד הכוחות של העדר האמונה. דמויות המפתח האופייניות הן המיסיונרים ("דעוואח'") וה"עולמא".
     
  • הזרם הג'יהאדי: המאבק האסלאמי המזוין ("אל-ג'יהאד") מתקיים בשלושה מישורים עיקריים: פנימי (מאבק המופנה נגד משטרים אסלאמיים הנחשבים כופרים), אירדנטי (המאבק לשחרר את הקרקע הנשלטת בידי לא-מוסלמים או מצויה תחת כיבוש); וגלובלי (המאבק
    נגד המערב). דמות המפתח האופיינית היא כמובן הלוחם ("אל-מוג'אהיד").

כל הגוונים השונים האלה של האקטיביזם הסוני מנסים ליישב בין חידוש למסורת ולשמר את היבטי המסורת החיוניים, על ידי התאמות באופנים שונים לתנאים העכשוויים. הם בוחרים מתוך המסורת, שואלים באופן בררני מן המערב ומאמצים היבטים מסוימים של המודרניות. הפער ביניהם נובע מהבדלי תפיסה ביניהם לגבי טבע הבעיה המרכזית העומדת בפני העולם המוסלמי, ומהדברים שלדעתם צריך, אפשר ורצוי לעשות בעניין.

אסלאמיסטים פוליטיים שמים את הדגש על ניהול משטר כושל וחוסר צדק חברתי בקרב המוסלמים, ונותנים עדיפות לרפורמות פוליטיות המושגות באמצעות פעולות פוליטיות (קידום מדיניות מסוימת, השתתפות בבחירות וכדומה). אסלאמיסטים מיסיונריים מתמקדים בסוגיית ההשחתה של ערכי האסלאם ("אל-קיאם אל-אסלאמיה") והיחלשות האמונה ("אל-אמאן"), ופועלים למען התחזקות מוסרית ורוחנית, שמעמידה במרכז את טוהר המידות האישי כתנאי לממשל תקין ולישועת הכלל. ואילו האסלאמיסטים תומכי הג'יהאד יוצאים כנגד הדיכוי הרודני המתמשך של העולם המוסלמי בידי כוחות פוליטיים וצבאיים שאינם מוסלמיים, ומשליכים יהבם על ההתנגדות המזוינת.

השאלה איזה משלושת הזרמים האלה יֵצא בטווח הבינוני והארוך כשידו על העליונה היא בעלת חשיבות רבה ליחסי העולם המוסלמי והמערב. אף שהמערב בכלל וארצות הברית בפרט צריכים להמעיט בערך יכולתם לעצב את הדיון בקרב המוסלמים, עליהם בכל זאת להיות מודעים לאופן שבו המדיניות שלהם משפיעה עליו. בנוקטם גישה כוחנית, אשר מסרבת להבחין בין הגוונים המתונים לקנאיים באסלאם, מקבלי ההחלטות בארצות הברית ובאירופה מסתכנים באחת משתי תוצאות בלתי רצויות: או שיעודדו את הזרמים השונים של האקטיביזם האסלאמי להתאחד נגד המערב ויטשטשו הבדלים בין הזרמים שאפשר לפתח בצורה מועילה, או שיגרמו לזרמים האקטיביסטיים הלא-אלימים והנוטים למודרנה להיבלע בצִלם של תומכי הג'יהאד.

קהיר/בריסל, 2 במרץ 2005

The Unwanted Wars

Originally published in Foreign Affairs

Why the Middle East Is More Combustible Than Ever

The war that now looms largest is a war nobody apparently wants. During his presidential campaign, Donald Trump railed against the United States’ entanglement in Middle Eastern wars, and since assuming office, he has not changed his tune. Iran has no interest in a wide-ranging conflict that it knows it could not win. Israel is satisfied with calibrated operations in Iraq, Lebanon, Syria, and Gaza but fears a larger confrontation that could expose it to thousands of rockets. Saudi Arabia is determined to push back against Iran, but without confronting it militarily. Yet the conditions for an all-out war in the Middle East are riper than at any time in recent memory. 

A conflict could break out in any one of a number of places for any one of a number of reasons. Consider the September 14 attack on Saudi oil facilities: it could theoretically have been perpetrated by the Houthis, a Yemeni rebel group, as part of their war with the kingdom; by Iran, as a response to debilitating U.S. sanctions; or by an Iranian-backed Shiite militia in Iraq. If Washington decided to take military action against Tehran, this could in turn prompt Iranian retaliation against the United States’ Gulf allies, an attack by Hezbollah on Israel, or a Shiite militia operation against U.S. personnel in Iraq. Likewise, Israeli operations against Iranian allies anywhere in the Middle East could trigger a regionwide chain reaction. Because any development anywhere in the region can have ripple effects everywhere, narrowly containing a crisis is fast becoming an exercise in futility. 

Read the full article on the website of  Forreign Affairs.