Arrow Left Arrow Right Camera icon set icon set Ellipsis icon set Facebook Favorite Globe Hamburger List Mail Map Marker Map Microphone Minus PDF Play Print RSS Search Share Trash Twitter Video Camera Youtube
Egypt’s Muslim Brothers: Confrontation or Integration?
Egypt’s Muslim Brothers: Confrontation or Integration?
Table of Contents
  1. Executive Summary
השיחות בקהיר ופירוז החמאס
השיחות בקהיר ופירוז החמאס

Egypt’s Muslim Brothers: Confrontation or Integration?

The Society of Muslim Brothers’ success in the November-December 2005 elections for the People’s Assembly sent shockwaves through Egypt’s political system.

  • Share
  • Save
  • Print
  • Download PDF Full Report

Executive Summary

The Society of Muslim Brothers’ success in the
November-December 2005 elections for the People’s Assembly sent shockwaves through Egypt’s political system. In response, the regime cracked down on the movement, harassed other potential rivals and reversed its fledging reform process. This is dangerously short-sighted. There is reason to be concerned about the Muslim Brothers’ political program, and they owe the people genuine clarifications about several of its aspects. But the ruling National Democratic Party’s (NDP) refusal to loosen its grip risks exacerbating tensions at a time of both political uncertainty surrounding the presidential succession and serious socio-economic unrest. Though this likely will be a prolonged, gradual process, the regime should take preliminary steps to normalise the Muslim Brothers’ participation in political life.

The Muslim Brothers, whose social activities have long been tolerated but whose role in formal politics is strictly limited, won an unprecedented 20 per cent of parliamentary seats in the 2005 elections. They did so despite competing for only a third of available seats and notwithstanding considerable obstacles, including police repression and electoral fraud. This success confirmed their position as an extremely well-organised and deeply rooted political force. At the same time, it underscored the weaknesses of both the legal opposition and ruling party. The regime might well have wagered that a modest increase in the Muslim Brothers’ parliamentary representation could be used to stoke fears of an Islamist takeover and thereby serve as a reason to stall reform. If so, the strategy is at heavy risk of backfiring.

Since the 2005 elections, the regime has deployed a range of legal and security measures to control and constrain the Muslim Brothers. It has restricted their participation in subsequent polls, restricted their ability to function in parliament, arrested thousands of supporters and prosecuted key leaders and financiers in military tribunals. Meanwhile, it amended the constitution to formalise the longstanding ban on the Muslim Brothers’ political participation and facilitate the introduction of repressive legislation if and when the Emergency Law finally is repealed. While the approach hampered the group’s further electoral advances, it did nothing to reduce its legitimacy or deal with its longer-term political role. And it has noticeably degraded the quality of parliamentary and political life, entrenching the NDP’s virtual monopoly and dealing a severe blow to the legal, non-Islamist opposition. 

The Society of Muslim Brothers also has altered its approach. It is using its sizeable parliamentary presence to confront the government and present itself as a major force for political reform. In an unprecedented move, and, despite the crackdown, it is seriously contesting elections for the upper house of parliament, municipalities and labour unions. In 2007, it also for the first time formally expressed its desire to form a legal political party. This last move in particular ought to be seen as an opportunity to separate its religious and political wings and begin the process of peacefully integrating a pivotal political actor. 

The current situation in which a banned movement can offer candidates as independents gives a little to everyone. The Brotherhood thrives on its socio-cultural
activism and retains manoeuvring space; the regime exercises leverage and constrains its formal participation; and the legal opposition faces less competition. But it also comes at real cost: confusion between the Society’s proselytising and political activities – arguably a key to its success; limits on the state’s oversight on the group as a political organisation; and overall damage to democratic life. Far better would be for the regime to formally incorporate the Muslim Brothers or an associated party into the political realm and open the political arena to a genuine democratic contest.

The Muslim Brothers also carry their share of responsibility. Although they have made considerable efforts to clarify their vision and can make a credible case that they embrace the rules of democratic politics, including the principles of citizenship, rotation of power and multiparty political life, serious questions linger. Many of their pronouncements are ambiguous; not a few – including in their most recent political program – retain a distinctly non-democratic, illiberal tone. This is particularly true concerning the role of women and the place of religious minorities, neither of whom, for example, the Muslim Brothers believe should be eligible for the presidency. Clarification is needed. Democratising the Society’s internal practice also would help, particularly if the group’s more pragmatic wing is able to make a credible case for a doctrinal revision as the price to pay for political integration.

The path toward integration will not be easy. The very reasons that make it more urgent – a tense socio-economic environment and a looming political transition – also make it more difficult for the regime to contemplate. At the very least, legalisation of a party associated with the Muslim Brothers is highly un­likely to occur under President Hosni Mubarak’s stewardship and may have to await the completion of a presidential transition. But this need not and should not mean complete immobility. Both the regime and the Muslim Brothers should initiate a dialogue as well as preliminary steps to pave the way toward eventual normalisation. Ultimately, the Muslim Brothers are too powerful and too representative for there to be either stability or genuine democratisation without finding a way to incorporate them. Their integration should be pursued not just for its own sake, but as an essential step to a genuine opening of the political sphere that would also benefit secular opposition forces.

Cairo/Brussels, 18 June 2008

השיחות בקהיר ופירוז החמאס

Originally published in News1

כדי להביא לפירוז החמאס צריך מדינה פלשתינית. יש לקדם את התמורה של החמאס למפלגה דתית-לאומית במדינה הפלשתינית, אשר מחויבת להשרדותה של המדינה וכפופה לחוקיה לגבי השימוש באלימות.

במו"מ שיתחיל ביום שלישי נציגי ישראל יעלו את הדרישה לפירוז רצועת עזה במטרה להשיג הפסקת אש ארוכת טווח. אין ספק שפירוז החמאס צריך להיות חלק מפתרון הסכסוך. אך ההצעות השונות ל"פירוז תמורת שיקום" אשר הועלו על-ידי פוליטיקאים מימין ומשמאל ואומצו על-ידי זורות חול בעיני הציבור.

הטענה שההזדמנות לשיפור רווחתם של העזתים תדחוק את חמאס לוותר על נשקה או על השלטון בגלל לחצים מעזתים המעוניינין בחיים טובים יותר אינה ריאלית. רוב העזתים שותפים לתפיסה לפיה היכולות הצבאיות נחוצות בכדי לוודא שישראל ממלאת אחר מחויבותיה לגבי עזה ובכדי לסיים את שליטת ישראל לכל הפחות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.

יתר על כן, לעזתים אשר עויינים את החמאס נחיתות ארגונית וצבאית דרמטית מול התנועה האיסלאמית אשר מוכנה להשתמש באלימות בכדי להגן על עצמה. מבצע צוק איתן החליש את החמאס אך החליש את אוכלוסיית עזה עוד יותר. כפי שיועצו לשעבר של נתניהו יעקב עמידרור חזר והבהיר מאז תחילת המבצע, אם ישראל רוצה להיפטר מהחמאס עליה לעשות זאת בעצמה על-ידי חידוש השליטה הישירה על עזה. את המחיר הנלווה לאסטרטגיה זו החברה הישראלית נכון לעכשיו לא רוצה לשלם, בין השאר משום שייתכן שהשליטה המחודשת תעצים התנגדות אלימה של תנועות אחרות ובחזיתות נוספות.

היות שפירוז תמורת שיקום אינו אפשרי וחזרה לשליטה ישראלית ישירה במשך מספר שנים אינה רצויה, המשא-ומתן בקהיר יוכל לכל היותר להניב תקופה מוגבלת של שקט. בתוך שנה או שנתיים לכל היותר יהיה סבב אלימות נוסף - אולי קשה מקודמיו. אך יש דרך אחרת להשיג פירוז מלא וצמצום דרמטי בסבבי האלימות ועל נציגי ישראל למצות אותה.

דרך זו מתמקדת באתגר החמאס במקום באתגר העזתי. מטרתה הסופית היא קידום התמורה של החמאס למפלגה דתית-לאומית במדינה הפלשתינית, אשר מחויבת להשרדותה של המדינה וכפופה לחוקיה לגבי השימוש באלימות. רק אז תאלץ תנועת החמאס לבחור בין הנגזרות השונות של הריבונות הפלשתינית לבין יציאה למלחמה נגד ישראל ובאותה עת גם נגד שאר חלקי המדינה הפלשתינית ובעלות בריתן במזרח התיכון.

בפרט, אם המדינה הפלשתינית תוקם לצד מדינת ישראל על בסיס יוזמת השלום הערבית, אזי סביר שגם קטאר וטורקיה, בעלות הברית המרכזיות של החמאס אשר תומכות ביוזמה מאז השקתה, ייצטרפו למערך הלחצים על החמאס שלא לערער את הסכם השלום עם ישראל. זו וודאי תהיה מדיניותן של מרבית מדינות ערב ובראשן מצרים, ירדן וערב הסעודית.

מדינה פלשתינית לא תסיים לחלוטין את האלימות נגד ישראלים. יהיו פלשתינים שימשיכו לאתגר את עצם קיומה של ישראל. המטרה צריכה להיות לצמצם את מספרם. מדינה פלשתינית יכולה להיות הדרך היעילה ביותר לעשות זאת. מעצם הגדרתה היא תנסה לקיים מונופול על השימוש באלימות, וכך תהפוך את הפירוז לאפשרי. לא רק פירוז בכוח אלא גם פירוז על-ידי שילוב במנגנוני המדינה של לוחמי חמאס אשר יהיו מוכנים לציית להתחייבויות הבינלאומיות של מדינתם ולציית להנהגתה.

פלשתינים ככלל וחמאס בפרט יעמדו אז בפני בחירה בין השגשוג של מדינתם לבין המשך המאבק הצבאי נגד מדינת ישראל החזקה מהם עשרות מונים ובעלות בריתה הערביות. וכידוע, דוקטרינת ההרתעה הישראלית יעילה יותר מול מדינות מאשר מול ארגונים לא מדינתיים.

במיוחד כיום, לאחר 50 ימי הלחימה הקשים, השאלה הרלוונטית היא האם הקמת מדינה פלשתינית תיצור מציאות עדיפה על המצב הנוכחי. בין אם אוהבים זאת או לא, יש להכיר בכך שהתרחיש הריאלי היחיד לפירוז החמאס כרוך בהקמת מדינה פלשתינית. רק כך ניתן להביא לירידה רמטית בהיקף האלימות. זו צריכה להיות מטרת העל של הנושאים ונותנים בקהיר השבוע.