וכי מי יוכל לומר שהוא מתנגד לרפורמה הביטחונית הפלסטינית? במהלך השנים האחרונות השיבה הרשות הפלסטינית במידה רבה את הסדר לכנו בגדה המערבית, והחזירה לתושבים את תחושת הביטחון האישי – מהלך שנראה היה בימי האינתיפאדה השניה בלתי סביר בעליל. המיליציות החמושות כבר אינן משוטטות ברחובות, הכוחות הביטחוניים לובשי המדים תפסו את מקומם וככלל נראה שהפלסטינים שבעי רצון. אפילו ישראל, למרות שיש לה עילה לחשדנות ועל אף ההתקפות האחרונות על מתנחלים בגדה המערבית, מעודדת מהשינוי. אף שהתעכבו, ננקטו לבסוף צעדים ראשוניים לארגונו מחדש של המערך הביטחוני המסורבל, בו הפכו זרועות וגופים חופפים ובלתי מוצדקים בקיומם לנחלותיהם הפרטיות של בכירי מנגנוני הביטחון. תושבי הגדה המערבית מריעים לשינויים אלה אך מרוצים פחות מהצד השני של המטבע: שיתוף פעולה ביטחוני חסר תקדים עם ישראל ונקיטת אמצעים חריפים כנגד קבוצות אופוזיציה, ובראשן חמאס, המשפיעים על החברה האזרחית בכללותה. אם לא תושג התקדמות משמעותית לקראת סיום הכיבוש והמחלוקות הפנים-פלסטיניות, התמיכה בצעדים הביטחוניים עלולה לדעוך, הלגיטימציה של הרשות הפלסטינית תפחת והסבלנות של הפלסטיני מן השורה – שבלעדיו המהלך כולו חסר תוחלת – תשחק עד דק.

הרפורמה הביטחונית תפסה מקום מרכזי בסדר היום של הנשיא הפלסטיני עבאס מיום שנכנס לתפקידו בינואר 2005. העדר שיתוף פעולה מצד ישראל, התנגדותם של בכירי הביטחון הפלסטיני ונצחונו של החמאס בבחירות שנה לאחר מכן סיכלו את כוונותיו. עם זאת, לאחר השתלטותו של הארגון האסלאמי על רצועת עזה ביוני 2007, השתנו פני הדברים, ורמאללה, ישראל וקהילת התורמים כאחד ראו צורך דחוף בחיזוק כוחות הביטחון הפלסטינים. הסיבות לכך חפפו זו את זו: הרשות הפלסטינית ביקשה להשיג מונופול על השימוש בכוח ולסכל מראש כל ניסיון של החמאס לקרוא תיגר על שלטונה בגדה המערבית; ישראל הייתה נחושה בדעתה להביא לפירוקן של הקבוצות החמושות; והמערב רצה לנצל את ההזדמנות לבצר את מעמדם של בני בריתו הפלסטינים ולהכות את יריביו האסלאמיסטים שוק על ירך. אם כך, אין זה פלא שהשלב הראשון ברפורמה הביטחונית התמקד אכן בבלימת חמאס, אך גם בריסונם של הכוחות המיליטנטים של הפתח ובהשבת הסדר על כנו.

הצלחתה של הרשות הפלסטינית בתחום זה הייתה ניכרת לעין. מרבית תושבי הגדה המערבית – ובהם אוהדי חמאס רבים – אהבו את אשר התגלה לעיניהם ושבעו רצון מכך שחיי היומיום שבו להתנהל כסדרם, מה שנראה היה רק שנים ספורות קודם כמשימה בלתי אפשרית. לצד זאת, לא פחותה הייתה חשיבותם של השינויים המבניים הפחות נראים לעין, אשר נועדו למסד היררכיית סמכויות ברורה יותר ולצמצם את הכפילויות במערך הביטחוני.

בה בעת, אין ההישגים יכולים לטשטש את הדינמיקות השנויות במחלוקת שרוחשת תחתיהם, ובראש ובראשונה שיתוף הפעולה המעמיק עם ישראל. הפעולה לצד הצבא הישראלי הייתה הלכה למעשה תנאי מקדים להקמתה של הרשות הפלסטינית ומהווה חלק בלתי נפרד ממעמדה בן הכלאיים כישות אוטונומית-למחצה הנמצאת תחת כיבוש. עם זאת, אין פירושו של דבר ששיתוף הפעולה הביטחוני קל לעיכול, והפלסטינים אינם חשים בנוח למראה כוחות הביטחון שלהם העומדים שכם אל שכם לצד הכובש. בתשובה לכך טען ראש הממשלה פיאד שהפעולה לצד ישראל רוכשת את אמונן של ישראל והקהילה הבינלאומית ומבטלת טיעון ישראלי מרכזי כנגד הקמת מדינה פלסטינית, כך שבעצם היא סוללת את הדרך לעצמאות פלסטינית. יש הגיון רב בטיעון זה, אם כי הוא היה הרבה יותר משכנע אילו התקיים במקביל אליו תהליך שלום של ממש. חידוש השיחות הישירות ב-2 לספטמבר הוא צעד בכיוון הנכון, אם כי לעת עתה המשא ומתן שברירי ביותר ואיננו מעורר אהדה או אמון בקרב הציבור הפלסטיני.

אופן שיתוף הפעולה מסבך את המצב עוד יותר. לדעת הרשות הפלסטינית הוא נעדר הדדיות ולעיתים איננו אלא דרישה חד-צדדית להענות לפקודותיה של ישראל. כניסות חוזרות ונשנות של הצבא הישראלי לערים הפלסטיניות, לעתים תכופות בלתי מוצדקות וכמעט תמיד משפילות, כמו גם ההגבלות החמורות על מרחבי הפעולה של כוחות הביטחון הפלסטיניים, מחבלים במישור הסמלי והמעשי גם יחד, בניסיון להעצים את הכוחות המקומיים. עמדתה של ישראל בעניין זה שונה. בזכרונה חרוטים עדיין מראות האינתיפאדה השניה – במהלכה הפנו חלק מאנשי כוחות הביטחון הפלסטינים את נשקם לעבר הצבא הישראלי – והתמונות מרצועת עזה, בה התגבר החמאס ללא קושי על מערך הביטחון של הרשות הפלסטינית. אף שהם גומרים את ההלל על ההתקדמות הפלסטינית, גורמי ביטחון ישראלים רבים עדיין ספקנים. הם מפקפקים בנאמנותם של הכוחות הפלסטינים במקרה של התחדשות הפרות הסדר בגדה המערבית וביכולתם של אלה לעמוד בפני ניסיון השתלטות של החמאס במקרה של נסיגת הצבא הישראלי. פועל יוצא מכך הוא גישה ישראלית זהירה וקפוצת אגרופים, להוציא תחום אחד: פעולות הרשות הפלסטינית נגד החמאס, שם החפיפה באינטרסים היא מרבית.

דינמיקה בעייתית נוספת נוגעת ליחסים הפנים-פלסטיניים. השבת הסדר על כנו וקידום סדר היום של בניית מדינה דרשו באופן בלתי נמנע נכונות להתעמת עם ארגונים שלקחו את העניינים לידיים ואיימו לפעול לחידוש המאבק המזוין נגד ישראל, קראו תיגר על ניסיונותיה של הרשות הפלסטינית לרכוש בלעדיות על השימוש בכוח, הזמינו התקפות ישראליות וסיכנו במידה רבה את המאמצים הדיפלומטיים. היציאה נגד הזרועות הצבאיות של קבוצות מיליטנטיות אלו הייתה המשך טבעי של המאמץ להשליט סדר. עם זאת, הקו המפריד בין הביטויים הפוליטיים של הקבוצות המיליטנטיות לבין הביטויים הצבאיים מעולם לא היה ברור ומובחן, ובעקבות השתלטות החמאס על עזה הטשטש אף יותר. בעיני הרשות הפלסטינית, כל פעילות של החמאס בגדה המערבית הפכה לאיום אפשרי על שלטונה, והפעולה התקיפה כנגד הזרוע הצבאית של החמאס התרחבה עד מהרה לפעילות שנויה במחלוקת נגד הביטויים והמוסדות החברתיים והפוליטיים שלו, וכנגד גילויי התנגדות אחרים.

עם זאת, אין פירושו של דבר שעומד להקיץ הקץ על שיתוף הפעולה הביטחוני או שהפלסטינים עומדים על סף חידוש המאבק המזוין – רחוק מכך. גורמים רבים מצמצמים את הסיכוי לחידוש המאבק. ראשית, תושבי הגדה המערבית שחוקים ולמודי סבל מהסכסוך, ושמחים על חידוש תחושת השגרה וחיי היומיום. אמנם לא ניתן למנוע באופן מלא מעשי אלימות, וחמאס הוכיח לאחרונה שהוא עדיין מסוגל להוציא לפועל מתקפות בנשק חם, אך ככלל מי שיכל לאיים על מעמדה של הרשות – ובפרט הזרועות הצבאיות של חמאס ופתח – נחלשו. בנוסף, הרשות הפלסטינית איתנה בדעתה שכל פרץ אלימות יזיק לפלסטינים יותר מאשר לישראל, וכל עוד היא שותפה לאינטרס הישראלי להתעמת עם חמאס, אין לה סיבה של ממש לערער על הסטטוס קוו.

אך גם אם נראה שלעת עתה התהליך הנוכחי הוא בר-קיימא, אין פירושו של דבר שהמשך קיומו הוא רצוי. ההצלחה שאין להתכחש לה של הרפורמה הביטחונית נשענה בין היתר על היאוש והעייפות בקרב הציבור הרחב, שהולידו את הנכונות לבלוע לא מעט צפרדעים בשם היציבות – ובפרט העמקת שיתוף הפעולה הביטחוני עם היריב. עם זאת, ככל שתימשך תחושת השגרה ייתכן שנכונות זו תפחת, ובמידה והמשא ומתן בין ישראל לפלסטינים יקרוס – ועמו שארית התקווה להשגת הסכם – כוחות הביטחון הפלסטיניים עלולים להתקשות לשמור על עמדתם הנוכחית.

סדר היום של הרפורמה הביטחונית נשען על הפיצול הפנים-פלסטיני, אשר סייע בטווח הקצר להעמקת שיתוף הפעולה בין הצבא הישראלי לרשות הפלסטינית. עדיין, העוצמה וההיקף של המערכה נגד החמאס טומנים בחובם השלכות משמעותיות. הם חיבלו בתביעתה של הרשות הפלסטינית להיות המייצגת הנאמנה של הסמכות הלאומית, החלישו את המנדט של הנשיא עבאס לדבר בשם הפלסטינים כולם וצמצמו את הסיכוי לפיוס פנים-פלסטיני, ובכך סבכו את המשא ומתן הישראלי פלסטיני והגבירו את המוטיבציה של החמאס לשבשו. בטווח הארוך, הפילוג עם החמאס והנכונות להניח בצד את הנורמות הדמוקרטיות עומדים בסתירה של ממש לניסיון לכונן תנועה לאומית פלסטינית חזקה, לגיטימית ומייצגת עליה יוכלו הפלסטינים – וגם הישראלים – להישען במטרה להשיג הסכם שלום היסטורי ולשמור עליו.

קבוצת המשבר הבינלאומית מציגה בהמשך שורה של המלצות לצורך הפחתת החיכוך בין כוחות הביטחון הפלסטינים לבין הצבא הישראלי, הגדלת מרחב הפעולה של הכוחות הפלסטינים בגדה המערבית, צמצום הפגיעה בזכויות אדם ובנייה של אקלים דמוקרטי חיוני יותר. פלסטינים רבים עשויים לתמוך בהעצמת כוחות הביטחון שלהם, הפחתת המעורבות הישראלית ומתן יותר כבוד לזכויות האדם. עם זאת, אל לנו לשגות באשליות: בנסיבות הנוכחיות, רבים יראו בכך ניסיון לייפות את הכיבוש במקום להביא לסיומו, שנועד לטשטש את המציאות של שיתוף פעולה עם מי שלדעתם כוחות הביטחון הפלסטיניים צריכים להילחם בו. יתר על כן, הצעדים להגברת השמירה על זכויות אדם וזכויות אזרחיות לא צפויים לשאת פרי כל עוד מתקיים פיצול בין שני השחקנים המרכזיים בזירה הפנים-פלסטינית.

ללא תהליך שלום ישראלי-פלסטיני מעורר אמון או תהליך פיוס פנים-פלסטיני של ממש, ימצאו עצמם הפלסטינים עד מהרה שוב מדשדשים במאמץ הארוך והמייגע לרבע את המעגל: לבנות מדינה בעודם נתונים תחת כיבוש, להעמיק את שיתוף הפעולה עם הכובש בתחום הביטחוני בעוד שבתחומים אחרים הם מבקשים להתעמת איתו ולהגיע להסכמה עם היריב משכבר הימים אף שאין ביכולתם להגיע להבנה בתוך תוכם פנימה.

רמאללה/ירושלים/בריסל, 7 בספטמבר 2010