icon caret Arrow Down Arrow Left Arrow Right Arrow Up Line Camera icon set icon set Ellipsis icon set Facebook Favorite Globe Hamburger List Mail Map Marker Map Microphone Minus PDF Play Print RSS Search Share Trash Crisiswatch Alerts and Trends Box - 1080/761 Copy Twitter Video Camera  copyview Youtube
המחאה העממית בצפון-אפריקה ובמזרח התיכון (1): ניצחונה של מצרים?
המחאה העממית בצפון-אפריקה ובמזרח התיכון (1): ניצחונה של מצרים?
معالجة الصراعات المتداخلة في منطقة الشرق ا وسط وشمال أفريقيا
معالجة الصراعات المتداخلة في منطقة الشرق ا وسط وشمال أفريقيا
Report 101 / Middle East & North Africa

המחאה העממית בצפון-אפריקה ובמזרח התיכון (1): ניצחונה של מצרים?

  • Share
  • Save
  • Print
  • Download PDF Full Report

תקציר מנהלים

 

המהפכה עדיין בראשיתה וההכרה בעוצמת ההישג של העם המצרי טרם הכתה שורש. על חלק מההישגים אי אפשר לערער: תוך פחות משלושה שבועות, הצליחו המצרים להפוך על פיהן את הטענות על הנרפות הערבית; לחולל מהפך בפוליטיקה הלאומית; לפתוח את הזירה הפוליטית לשחקנים חדשים; לחזק באופן ניכר את המחאות ברחבי האזור כולו; ולהעמיד בסימן שאלה את עמודי התווך של הסדר המזרח תיכוני. כל זאת נעשה ללא סיוע מבחוץ, לנוכח עיניהם המשתאות של מרבית אומות העולם, ששינו יום ביומו את תגובותיהם בהתאם לתחזיות המשתנות על גורל בני בריתם. האתגר כעת הוא לתרגם את האקטיביזם של הרחוב למהלך משתף של דמוקרטיה ממוסדת, כך שהמחאה העממית אשר הגיעה לשיאה במהפכה צבאית, לא תסתיים שם.   

הרקע להתקוממות איננו מפתיע. מצרים סבלה עשרות בשנים מנחת ידו של שלטון רודני, זירה פוליטית משותקת שהייתה נתונה, הלכה למעשה, למונופול של המפלגה הלאומית הדמוקרטית השלטת, שחיתות רחבת היקף, נפוטיזם ואי-שוויון מנקרי עיניים ושימוש לרעה בכוחם של מנגנוני הביטחון – שלא נתנו על כך את הדין. במהלך השנים התגברה תחושת ההתמרמרות נגד השלטון, ובהעדר מנגנונים לביטוי ותיעול של אי-הנחת הציבורית, לבשה זו בהדרגה צורה של תנועות מחאה והפגנות עובדים.  

מה הכריע בסופו של דבר את הכף? מערכת הבחירות המפוקפקת בנובמבר 2010 הביאה רבים להכיר בצורך במהלך חוץ-ממסדי והדחתו של הנשיא התוניסאי זין אל-עאבדין בן עלי, שכנעה אותם שמהלך כזה עשוי להצליח. הטינה המצטברת כלפי משטר נוקשה ומיושן, שבמקום להעדיף את האינטרס הלאומי שירת רק את עצמו, הגיעה לנקודת רתיחה, והאפשרות המסתמנת לנשיאות נוספת של שושלת מובארק בספטמבר 2011 (בין אם של הנשיא המכהן או של בנו, ג'מאל) לא הותירה מקום לתקווה שהשינוי יתרחש מאליו.  

הסיפור המלא של ההתרחשויות שאירעו בין 25 בינואר ל-11 בפברואר טרם סופר, ומבחינה זו זהו דו"ח חלקי. עבודת השדה התבצעה בעיקר בקהיר, שהייתה למוקד ההתקוממות אך איננה בהכרח מיקרוקוסמוס לאומה כולה. דיוני השלטון ופעולותיו התנהלו בדלתיים סגורות ונותרו לוטים בערפל. הדרמה טרם הוכרעה. מושכות השלטון נמצאות בידי מועצה צבאית ולממשלה החדשה קווי דמיון מפתיעים לקודמתה. השביתות נמשכות, ומארגני ההפגנות מוכיחים בעקביות שביכולתם לגייס מאות אלפי תומכים.

עם זאת, בעוד מצרים מגששת את דרכה מימי המהפכה המשכרים לקשיים הכרוכים בעיצוב משטר חדש, אפשר כבר לקבוע שבעידן שלאחר מובארק, הגורמים שבלטו במהלך המהפכה ישחקו תפקיד מרכזי:  

  •  הייתה זו מהפכה עממית, אך אקורד הסיום שלה היה הפיכה צבאית. שניות זו, שסימלה את קיצו של חוסני מובארק, תקפה גם כעת. העימות בין ממסד היררכי, הלהוט לשמר את הסדר הקיים ולהגן על האינטרסים שלו, לבין תנועה עממית ספונטאנית – אך לרוב בלתי מאורגנת – עתיד להתפתח בכמה חזיתות: מי ימשול בתקופת המעבר ואילו סמכויות יוקצו לו; מי יאמר את המילה האחרונה בניסיון לחיבור חוקה, ומה יהיו היקפה ותוקפה; מי יקבע את הכללים למערכת הבחירות הקרובה, ומתי היא תערך; ובאיזו מידה תיפתח הסביבה הפוליטית ותשתנה עד אז? 
  •  הצבא שיחק תפקיד מרכזי ומכריע, אם כי דו-משמעי לעיתים. מחד, הוא חשש מחוסר יציבות ולא מיהר להסכים להתפתחויות פוליטיות שהוכתבו על ידי המוני המפגינים. מנגד, הוא היה נחוש להגן על בסיס התמיכה העממית בו, לא כל שכן על האינטרסים העסקיים והמוסדיים שלו. בשלב כלשהו הסיק הצבא שהדרך היחידה ליישב בין שיקולים סותרים אלה היא להצטרף לזירת ההתרחשות. שניות זו ניכרת גם היום: כוחות הצבא, ששלטונם מוסדר מתוקף צווים, ללא פיקוח פרלמנטרי או אופוזיציה של ממש, הם אותם כוחות ששיתפו פעולה עם הנשיא לשעבר. אמנם נראה שאין להם עניין להמשיך להחזיק ברסן השלטון באופן ישיר, והם מעדיפים לפנות את הבמה כדי שיוכלו לשוב אל אחורי הקלעים ולהמשיך ליהנות מהפריבילגיות השמורות להם, בלי ליפול קורבן לטינה הבלתי נמנעת של ההמונים עם שוך הסערות. עם זאת, הם רוצים עדיין לשלוט בקצב השינוי ובהיקפו.    
  •  ברבות הימים, עלול הנכס המרכזי של האופוזיציה להיות לה לרועץ. חסרים לה מנהיג מובהק או נציגות נבחרת, והיא התלכדה רובה ככולה סביב התביעה הישירה להביא לקיצו את שלטון מובארק. במהלך ההפגנות היה בכך כדי לגשר על פערים חברתיים, דתיים, אידיאולוגיים ובין-דוריים, ללכד קשת רחבה של גורמים ומעמדות ולהעמיד שכם אל שכם את הפעילים הצעירים לצד גורמי אופוזיציה מסורתיים כדוגמת האחים המוסלמים. האופוזיציה שאבה את השראתה מתוקף מוסרי שתולדתו היא היציאה כנגד משטר מביש וחמדני, ולא תוכנית פרוגרמטית של ממש. לפיכך, הכלים המסורתיים של המשטר לא יכלו לנעוץ מקלות בגלגלי המהפכה. ניסיונו להפריד ולמשול בין מפלגות האופוזיציה לא צלח הפעם היות ולא הן היו הכוח המניע של התנועה. ויתורים חלקיים, שלא כללו את הדחתו של מובארק, לא עמדו בסף הדרישות של המפגינים, והניסיונות לדכא את המהומות רק הבליטו את הדימוי של המשטר שציירו המפגינים וביססו את תמיכת דעת הקהל הבינלאומית.
  • אולם כעת, כשהמוקד עובר מהרחובות למסדרונות הכוח, עלולות נקודות חוזקה אלה להפוך למכשלות. באופוזיציה צפויים לשוב ולעלות יריבויות פנימיות וניגודי אינטרסים בין מגזרים חברתיים שונים, והעדר נציגים נבחרים או לחלופין סדר יום פוזיטיבי מוסכם, עלול לפגום ביעילותה. השפעתם של אמצעי מינוף הכוח העיקריים – מחאות הרחוב – הולכת ופוחתת, ונשאלת השאלה האם תמצא התנועה דרך למסד את נוכחותה ואת הלחץ שלה.
  •  במהלך האירועים, נעה המטוטלת של דעת הקהל המצרית מצד לצד. רבים הביעו סלידה מהמשטר, אך עם זאת חששו מאבדן היציבות ואי-הסדר הציבורי שטמנו ההפגנות בחובן. לפי הדיווחים, רבים הסתפקו בפשרות שהציע מובארק וגילו הבנה לרצונו בפרידה מכובדת, אך נזעקו נוכח האלימות שהפעילו בריוני המשטר. לאור המחיר הכבד של אי-היציבות, המכנה המשותף הרחב ביותר היה הרצון לחזור לשגרה ולהביא לחידוש הפעילות הכלכלית השוטפת. לעיתים, התרגם הדבר לשאיפה לקץ המהומות, ולעיתים ההפך – לתקווה כי המשטר יחדל מהפרובוקציות האלימות כלפי המפגינים. רגשות מעורבים אלה יעצבו את פניה של מצרים בתקופה העתידה לבוא. רבים מהמצרים חוששים מנורמליזציה שעלולה לשמר את עמודי התווך של משטר מובארק, בעוד רבים אחרים צמאים לנורמליזציה מסוג אחר, היינו השבת הסדר הציבורי על כנו, חידוש תחושת הביטחון והבטחת תעסוקה. האתגר יהיה לשלב בין מוסדות קיימים יציבים ומתפקדים, לבין תהליך מקיף של שינוי פוליטי, חברתי וכלכלי.
  •  הפרשנים המערביים נחלקים לשני מחנות: אלה הרואים במהפכה את ניצחון הדור הצעיר, שבהשראת החינוך המערבי השיל מעצמו השפעות אסלאמיות קיצוניות ועמדות אנטי-אמריקאיות, ולעומתם אלה הרואים בכל פינה את תביעות האצבע של האחים המוסלמים. שתי הפרשנויות מחטיאות את המטרה. אמת היא שאמצעי התקשורת המודרניים מילאו תפקיד חשוב, בפרט בשלבים הראשוניים, ושתרומתם של הצעירים המשכילים מהמעמד הבינוני הייתה מכרעת. תנועת האחים המוסלמים ישבה בתחילה על הגדר מחשש להצרת צעדיה במידה והמהומות יעלו חרס. עם זאת, בהשפעת חבריה היותר צעירים וקוסמופוליטיים ונוכח עוצמתן הבלתי צפויה של ההפגנות, היא שינתה עד מהרה את עמדתה. כניסתה לזירה סימנה קרוב לוודאי שאין דרך חזרה, שכן ברור היה לה שבמידה ומובארק לא יוכרע, מכת-הנגד שלו עלולה להיות מוחצת. ככל שההפגנות הפכו אלימות יותר, גברה השפעתם של פעילי התנועה האסלאמית, בפרט מחוץ לקהיר ובאזור שפך הנילוס, שם יש לה בסיס פעולה רחב והאופוזיציה החילונית חלשה יחסית, והם שהובילו את פעולות המחאה.
  • מכאן אפשר ללמוד שיעור נוסף: האחים המוסלמים, למודי ניסיון ומפוכחים, לא ידחקו את הקץ ויעדיפו להשקיע במאמצים ארוכי טווח. לפי ההערכות, אין הם קרובים אפילו לזכות בתמיכת הרוב. עם זאת, המסר שלהם יזכה לתהודה נרחבת יותר, תוך שהוא נשען על תשתיות ארגוניות עדיפות על אלה של המפלגות החילוניות. ככל שתעמיק מעורבותם הפוליטית, יהיה עליהם להתמודד עם המתחים שנחשפו במהלך המהומות: הפערים הבין-דוריים; ההבדלים בין מבני הכוח ההיררכיים המסורתיים לבין אופני הגיוס וההנעה המודרניים; והמתחים בין עמדות שמרניות לנטיות רפורמיסטיות, ובין קהיר, הערים האחרות והאזורים הכפריים.  

 

  • המערב לא חזה את האירועים, ולפחות בתחילה גם לא קיווה להם. מובארק היה בן ברית נאמן, ולכן המהירות בה חגג בסופו של דבר המערב את נפילתו הייתה מעט חריגה, שלא לומר בלתי הולמת. השפעת המערב על האירועים הייתה, כפי שניכר מהאיחור והגמגום בתגובותיו, מועטה מאוד. במהלך ההפגנות, המצרים לא ששו לקבל עצות מבחוץ וגם כעת אינם מפגינים התלהבות. תרומתו העיקרית של המערב הייתה אזהרתו התקיפה מפני שימוש באמצעים אלימים. כעת נקראות מעצמות המערב לסייע בתמיכה כלכלית תוך הימנעות מניסיון לנהל את התהליך, לנקוט צד בזירה הפנימית או למהר ולרסן מדיניות חוץ אסרטיבית ועצמאית יותר של מצרים. שליטיה החדשים של מצרים יהיו קשובים יותר לרחשי הלב של הציבור וכפועל יוצא מכך –יהיו פחות כנועים לתביעות המערב; זה המחיר שיש לשלם על כינונו של משטר דמוקרטי שארצות הברית ואירופה, לפי טענתן, רוצות לראות בהיווצרותו.

בהתחשב בנתונים אלה, אפשר להגדיר כמה עקרונות שיסיעו לצלוח את תקופת המעבר:

  •  כדי להתגבר על הספקות מבחוץ לגבי נכונותו להביא לשינוי של ממש באופי השלטון, יכול הצבא להקים רשות מייצגת זמנית ולחלוק בשלטון עם נציגים של הכוחות האזרחיים. לחלופין, עליו לקיים התייעצויות עם גורמים נרחבים ולהבטיח שקיפות בקבלת ההחלטות. ניתן גם להקים מועצה מייעצת לתקופת המעבר.
  •  ביכולתו של  הממשל הזמני לנקוט בצעדים נוספים שיפיגו את חששותיהם של הגורמים האזרחיים: ביטול מצב החירום שהוכרז, שחרור אסירים שנעצרו מתוקף סמכויות מצב החירום והבטחת הזכויות הבסיסיות – חופש הדיבור וחופש ההתארגנות וההתאספות, כולל בקרב ארגוני העובדים העצמאיים.  
  •  אפשר להקים גופים עצמאיים ומהימנים לבדיקת ההאשמות בשחיתות ועבירות אחרות מצד גורמי השלטון הקודם. החקירות צריכות להיות מקיפות אך א-פוליטיות, כדי למנוע חיסול חשבונות. יש צורך להבטיח את הגינותו של התהליך המשפטי. בנוסף, אפשר לערוך חקירות חופשיות ומהימנות של שימוש לרעה בכוחם של מנגנוני הביטחון למיניהם, לצד ביקורת מקיפה על מנגנוני הביטחון, שמטרתה להבטיח את התנהלותם המקצועית.   
  •  התנועה הדמוקרטית תטיב לעשות אם תמשיך בתאום ובביסוס ההסכמה המשותפת בנוגע לתביעות הפוליטיות המרכזיות והאסטרטגיות ביותר. אפשר לסייע לכך על ידי הקמת גוף מקיף וכולל, שתפקידו לקבוע את סדר העדיפויות של דרישות אלה וללחוץ על השלטונות הצבאיים ליישמן.

מבט חטוף במתרחש בתימן, בחריין ולוב די בו כדי להדגיש את המידה בה עשויה הצלחה לעורר השראה. עם זאת, התפכחות עלולה גם כן להיות מדבקת. הדחתו של מובארק הייתה צעד גדול קדימה, אך מה שיבוא בעקבותיה חשוב לא פחות. לפיכך, העיניים כולן נישאות שוב אל העם המצרי, אם ירצה בכך אם לאו.

קהיר/בריסל, 24 בפברואר 2011

A member of the Libyan army's special forces holds a RPG during clashes with Islamist militants in their last stronghold in Benghazi, Libya, on 6 July 2017. REUTERS/Esam Omran Al-Fetori

معالجة الصراعات المتداخلة في منطقة الشرق ا وسط وشمال أفريقيا

How can the dizzying changes, intersecting crises and multiplying conflicts in the Middle East and North Africa since the 2011 Arab uprisings be best understood, let alone responded to? This long-form commentary by MENA Program Director Joost Hiltermann and our team steps back for a better look and proposes new approaches.

  • Share
  • Save
  • Print
  • Download PDF Full Report
ا ستنتاجات الرئيسية

ماذا حدث/ما الذي يحدث؟ منذ ا نتفاضات العربية في العام 2011، تداخلت صراعات ذات أصول متباينة في طول الشرق ا وسط وعرضه وانتشرت كالسرطان. وقد ج ّرت ھذه الصراعات إليھا قوى إقليمية ودولية، وسممت الع قات فيما بينھا، وأدت إلى ظھور المزيد من ال عبين المحليين في الصراعات وعقّدت مھمة صناع السياسات في ا ستجابة لھا بشكل فعال.

ما أھمية ذلك؟ إن استجابات السياسات التي تعالج الصراعات بشكل منعزل وتتجاھل أسبابھا العميقة قد تحمل من الضرر أكثر مما تحمل من النفع. إن تحقيق ا ستقرار في الدول التي تمزقھا الحروب أو خفض التصعيد في ا زمات يتطلب فھماً للطبيعة المتداخلة للصراعات ا قليمية وللقوى ا عمق الدافعة لھذه الصراعات.

ما الذي ينبغي فعله؟ ثمة حاجة إلى منھجية جديدة لتحقيق المعالجة الفعالة لصراعات الشرق ا وسط في حقبة ما بعد العام 2011. يمكن لمفھومين تحليليين – مجموعات الصراع والدوائر المتراكزة – أن يساعدا صناع السياسات على تفكيك ُعقد صراعات المنطقة، وتوفير درجة أكبر من الوضوح في التشخيص واتّباع مبدأ بسيط ينبغي أن يكون في جوھر جميع 

لمحة عامة: طريقة جديدة للنظر إلى صراعات الشرق ا وسط وشمال أفريقيا

إن منطقة الشرق ا وسط وشمال أفريقيا تسمح بتقديم تحلي ت سريعة. أحداث ما بعد العام 2011، التي وقعت بسرعة مذھلة وكانت حافلة بالتناقضات الظاھرية، تعقد المشكلة. وتُحدث الصراعات المتسعة والمتداخلة بشكل متزايد ضرراً كبيراً على النسيج ا جتماعي والسكان. نتيجة لذلك، فإن ما يحدث في المنطقة لم يعد محصوراً فيھا؛ فقد بدأت ا زمات المتسعة تنقل عدواھا إلى الع قات بين القوى ا قليمية والعالمية، وتجبر صناع السياسات في العواصم العالمية على ا ستجابة في مسعى لتحقيق المصالح ا ستراتيجية لبلدانھم. يتمثل التحدي في فك عقدة ھذه الصراعات بشكل تحليلي، أي في فھم الكيفية التي تفاعلت بھا تيارات تاريخية مختلفة لتشكيل تركيبة معقدة من القوى الدافعة للصراعات وال عبين الضالعين فيھا، وھي التركيبة التي تطرح تھديدات متنوعة ل ستقرار المحلي وا قليمي وحتى العالمي، ومن ثم وضع استجابات في مجال السياسات ترسم مسارات نحو خفض التصعيد، وفي النھاية التوصل إلى ترتيبات أكثر استدامة للتعايش السلمي بين الدول والمجتمعات. ا مر ا كثر أھمية ھو أنه ينبغي لھذه ا ستجابات أن تجعل ا مور أسوأ.

يتطلب فھم الجذور والخصائص الرئيسية للم مح المتغيرة بسرعة للمنطقة طريقة جديدة في النظر إليھا. لم يعد بوسعنا ببساطة دراسة الصراعات بشكل منعزل، مثل الصراع العربي – ا سرائيلي. يبقى ھذا مھماً، لكن علينا أن نضيف أبعاداً جديدة. كيف أفضى صراع واحد إلى صراعات ثانوية لتشكيل "مجموعات" صراع؛ وكيف بدأت الصراعات داخل كل مجموعة بالتسرب إلى الصراعات في مجموعة أخرى؛ وكيف اتسعت الصراعات المنفردة في منطقة الشرق ا وسط وشمال أفريقيا لتقحم فيھا أو ً القوى ا قليمية، ومن ثم عبين عالميين نتيجة حا ت الفراغ في السلطة وا من التي نشأت في فوضى الحرب.

الصراع العربي ا سرائيلي، على سبيل المثال، الذي يعود في جذوره إلى قرار القوى الغربية قبل قرن من الزمن دعم تأسيس دولة يھودية في الشرق ا وسط )الذي ُعبر عنه أو ً في وعد بلفور(، اخترق حدود المنطقة المعروفة بإسرائيل وفلسطين ليشمل مناطق أخرى، خصوصاً لبنان، وأدى إلى ظھور عبين جدد في الصراع، مثل حزب الله. اليوم، يشارك حزب الله في الحرب ا ھلية السورية، التي لھا جذور خارج الصراع العربي ا سرائيلي، وھو متحالف مع إيران، التي أثار صعودھا في المنطقة في أعقاب ا نتفاضات الشعبية الفاشلة في العام 2011 استجابات مزعزعة ل ستقرار من دول الخليج مثل السعودية وا مارات العربية المتحدة، خصوصاً في اليمن. في ھذه ا ثناء، فإن ھذه الدول نفسھا تفرض نفوذھا في شمال أفريقيا لتكسب فيما كان أص ً صراعاً منفص ً بين أشكال متنافسة من التعبير السياسي عن ا س مية السنية، التي يعد ا خوان المسلمون جزءاً منھا. ولجعل ا مور أسوأ، فإن الحربين الملتھبتين في سورية واليمن نقلتا عدواھما إلى قوى عالمية مثل روسيا والو يات المتحدة، اللتان تستعم ن ثقلھما الھائل نيابة عن أحد ا طراف بينما لم تتمكنا حتى ا ن من فعل ذلك بشكل حاسم وفرض تسويات دائمة.

إن استجابات السياسات الموجھة نحو أحداث منفردة في صراعات منفردة – مثل أزمة الھجرة في ليبيا، أو صعود الجھاديين في سورية – قد تلحق الضرر أكثر مما تعود بالنفع. وھذا ليس فقط ن مثل ھذه السياسات تنزع ن تكون سريعة وذات طابع أمني، بل أيضاً نھا تتجاھل القوى الدافعة ا عمق الكامنة خلف ھذه ا حداث المنفردة، وبذلك تؤدي إلى مفاقمتھا. ويعد تقديم الدعم العسكري الخارجي حزاب كردية معينة في الحرب ضد تنظيم الدولة ا س مية في العراق والشام مثا ً جيداً على ذلك؛ فقد عزز ھذا الدعم آمال ا كراد بالدعم الخارجي لتطلعاتھم القديمة بالحصول على درجة أكبر من الحكم الذاتي، وحتى ا ستق ل. اختاروا أن يصبحوا عن طيب خاطر وك ء للقوى الخارجية من أجل تحقيق أجنداتھم الخاصة. أدى ھذا بدوره إلى ظھور أزمات جديدة وإضافية بد ً من خفض حدة التوترات ا قليمية.

ثمة حاجة لمنھجية جديدة لمعالجة ھذه الصراعات التي نشأت بعد العام 2011 من خ ل التحليل ووضع السياسات. لقد تنامت مخاطرة المضي في سياسات تلحق المزيد من الضرر، خصوصاً مع انتشار صراعات ذات أصول مختلفة وتداخلھا، ما أدى إلى نشوء جيل جديد من ال عبين من غير الدول في الصراعات وإقحام القوى ا قليمية والعالمية. أقترح مفھومين تحليليين للمساعدة في التوصل إلى درجة أكبر من الوضوح، أحدھما جديد، والثاني قديم، أعني مجموعات الصراعات والدوائر المتراكزة. ومن ثم استكشف كيف تتفاعل ھذه المجموعات والدوائر مع مختلف أنواع وأشكال التدخ ت.

بد ً من تقديم الوصفات لصراعات منفردة، فإني أضع المجموعة المعقدة من الصراعات المتداخلة في الشرق ا وسط وشمال أفريقيا وال عبين في ھذه الصراعات في إطار يوضح ماھية دوافع ھؤ ء ال عبين وماھية القوى الدافعة لصراعاتھم. وسأقترح مجموعة من المبادئ التي ينبغي أن تحكم أي مقاربة من قبل القوى العالمية وا قليمية لھذه الصراعات، استناداً إلى الحاجة إلى احتواء الوضع الراھن دون جعل ا مور أسوأ. تستند ھذه الدراسة إلى سنوات من البحث الميداني في منطقة الشرق ا وسط وشمال أفريقيا أجريته أنا وزم ئي في مجموعة ا زمات الدولية.[fn]جميع ا شارات إلى "مقاب ت" تتعلق بمقاب ت أجريتھا أنا أو زم ئي في مجموعة ا زمات.Hide Footnote

يتقدم يوست ھيلترمان، المسھم الرئيسي في ھذا التقرير، بالشكر ل شخاص ا تية أسماؤھم لتقديمھم أبحاثاً جوھرية حول خلفية الموضوع: مستشاري مجموعة ا زمات ديميتار بتيشيف، وعلي فتح الله – نجاد وسيباستيان صنز، وكبير محللي مجموعة ا زمات لشؤون إسرائيل/فلسطين عوفر زالزبيرغ؛ كما يتوجه بالشكر الجزيل لجميع أعضاء فريق برنامج الشرق ا وسط وشمال أفريقيا في مجموعة ا زمات لتقديمھم البيانات والتبصرات، ولمراجعة النتائج، التي يتحمل المسھم الرئيسي المسؤولية الكاملة والحصرية عنھا.

To read the full 47-page text in Arabic, please open the PDF